צליחה, עמירם אזוב, דביר, 2011, 317 עמודים

הספר "צליחה – 60 שעות באוקטובר 1973" מביא את סיפורה של צליחת צה"ל לגדה המערבית של תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים. הספר שאינו ראשון העוסק בחזית הדרום במלחמת יום הכיפורים, עושה אינטגרציה טובה בין מקורות רבים ומביא את סיפור קרב הצליחה החל מההחלטה לקיימה ועד לימים לאחר ביצועה. בספר תיאור הכוחות השונים שהשתתפו בחצייה, תיאור הקרבות ותיאור האירועים שהתקיימו במפקדות בעיקר מפקדת פיקוד הדרום במוצב "דבלה" באום חשיבה. הספר מתמקד בעיקר בדרג המטכ"ל והאוגדות אבל באירועים מסוימים יורד גם לרמת החטיבות ולעתים רחוקות גם הגדודים.

הספר כתוב טוב ולנוכח המחדל המתמשך של מחלקת ההיסטוריה של צה"ל בתיעוד קרבות מלחמת יום הכיפורים טוב עשה עמירם אזוב שהוציא את הספר וטוב יעשה עם יוציא ספרים נוספים הקשורים למלחמת יום הכיפורים. בסופו של דבר אין הרבה היסטוריונים שלקחו על עצמם בשנים האחרונות להתמקד במלחמה זו. פרי עטם של הבודדים שלקחו על עצמם את המשימה הזו וחקרו את המלחמה עבור מחלקת ההיסטוריה של צה"ל סגור ונעול בכספות. בעניין זה כתב רק לפני חודש מבקר המדינה בביקורת נוקבת על המחלקה בה טען שאינה ממלאת את יעודה ואי פרסום מחקריה מונע את האפשרות להפיק לקחים ולמנוע חזרה על טעויות דומות במלחמות בעתיד.

כמי שהשתתף בקרבות המסוימים האלה שמחתי על האובייקטיביות של אזוב ועל כך שהוא מביא את הקרבות של היחידות כולן. בעבר הרחוק חטא איציק מרדכי בהאדרת חלקו של גדוד 890 בלחימה כביכול בחווה הסינית (כביכול, היות ולחימתם האמיצה של חיילי הגדוד נעשתה כשניים וחצי ק"מ מפאתי החווה הסינית ולא במתחם החווה עצמו, עובדה שאף אזוב מביא בספרו). דווקא בגלל אירועים כאלה טוב עשה אזוב שנתן מקום לכל היחידות שהשתתפו בצליחה ולא רק לחטיבה 14 שהובילה את הקרבות אלא גם לכוחות ההנדסה ולחטיבות שריון נוספות שנטלו חלק בצליחה וכל אחת מהן תרמה רבות למימוש הצליחה ולהעברת הלחימה לשטח מצרים, כלל שהיה נהוג בצה"ל רבות ויושם לאט מדי במלחמת יום הכיפורים. בהקשר הזה יש לציין את אתר חטיבה 14 המביא מידע רב ערך על חזית הדרום במלחמה כולל הקלטות קשר אותנטיות ותמלול מדויק שלהן, חומר שאזוב עושה בו שימוש רב ומן הסתם היה אמור להיות חומר שנחקר ומעובד ע"י מחלקת היסטוריה ולא ע"י אתר פרטי.

הספר כתוב היטב ומרתק ולהערכתי הוא מצליח להבהיר ולהסביר את האירועים בכאוס הנורא שהיה שם. אבל לא את האימה והקושי בלחימה שחוו כל מי שהיו שם. זהו דבר שאי אפשר לדרוש ממחקר היסטורי ובטח כזה שנכתב על הרמות הגבוהות של מנהלי המערכה. חלק זה צריך להיות  מושלם ע"י ספרים העוסקים ברמות הנמוכות של החייל הבודד, הפלוגה והגדוד. אולי פרסום ספר זה יעודד עוד כמה מהלוחמים שהיו בקרבות אז לעלות על הכתב את זיכרונותיהם.

כותב שורות אלו מוכן לתת במה לכתיבה כזו במסגרת אתר אינטרנט שהוא מקיים.