"היוגוסלבים" האחרונים, טוביה רביב, הוצאת המחבר, 1997, 241 עמודים

ראשית אומר שאני מצטער שהספר הנדיר הזה לא הגיע לידי בשנים שנכתב לא רק בגלל היותו ספר אישי ומקסים אלא גם בגלל שהוא הראשון שמאיר את עיני למלחמה שהתרחשה ביוגוסלביה בשנות התשעים שאנו כאן בארץ שמענו רק שמץ ממנה ומה ששמענו לא הבהיר דבר.

רביב שהוא אל"מ במילואים והיה מפקד חטיבה 600 במלחמת יום הכיפורים החליט לאחר שנים רבות בצבא לחזור ולהיות חייל "פשוט" כלומר לעשות את הדברים בעצמו ללא צי של עוזרים או פיקודים, ללא נהג או מזכירות וללא שאר סממני המעמד שמן הסתם הורגל להם בשרותו הצבאי ובחר להיות פעיל עלייה במחלקה לעליה של הסוכנות היהודית. בגלל מוצאו והיותו דובר מספר שפות שהיו נהוגות בקרב העמים השונים שהרכיבו את יוגוסלביה לשעבר הוא נבחר לשרת בארצות אלה. משימתו המרכזית הייתה לעלות את יהודי מדינות סרביה, בוסניה הרצגובינה, מונטנגרו, קרואטיה וסלובניה.

הספר מתאר את החוויות האישיות של רביב שבחמש השנים האלה פעל בשטח כמעט באופן עצמאי מלא, החל בנהיגת רכבו הפרטי מאות קילומטרים מידי יום בכבישים הרריים ומושלגים, טיפול אישי והכרות אינטימית עם כל משפחות העולים, מילוי של הטפסים הנדרשים למילוי על ידם, שליחתם בפקס בשעות הלילה המאוחרות שבהם קווי הטלפון היו יותר פנויים ועוד ועוד.

הספר מביא מידע שלהערכתי חסר למרבית תושבי המדינה על הקרבות ביוגוסלביה, הבנת "מי נגד מי", כיצד הידרדרו יחסיהם של חברים ושכנים לשנאה תהומית ביניהם וכמובן את סיפור עלייתם המופלא של הקהילות היהודיות בארצות אלה ברובן בטיפולו האישי של רביב.

בספר פרקים מצחיקים, אחרים מרגיזים ויש בהם גם מעלי דמעות.

ניכר שהכותב הוא אדם במשמעות המלאה של המילה.

אודה ולא אבוש שרק אחיזת הספר לראשונה נתנה לי ניחוחות של פעם, ספר בכריכה קשה הכרוך בעטיפת נייר, ספר של פעם עם סיפורים של פעם ואנשים של פעם שלשמחתי יש מהם גם בהווה.

מומלץ ביותר.