עקודים, קרן פלס, ידיעות ספרים, 2012, 399 עמודים

בעמוד הראשון של הספר נכתב ובאותיות קטנות: "אין לשכפל, להעתיק, לצלם.....כל חלק שהוא מן החומר שבספר.... " (עוד נחזור לציטוט הזה).

מזמן לא קראתי ספר שהייתי כל כך אמביוולנטי לגביו. מצד אחד ספר שהוא כדברי המחברת רומן אבל רומן המביא את סיפורם של פגועי נפש ממלחמת יום הכיפורים ומהצד השני ספר שמרבית האירועים המתוארים בו ממלחמת יום הכיפורים כבר קראתי בספר אחר ואין מדובר כאן על אירועי מלחמה שנכתבו עליהם רבות כמו קרב הצליחה או קרב החווה הסינית. האירועים המתוארים בספר מתייחסים לחוויות ייחודיות שחוו חיילי פלוגה ו' מגדוד 890 במלחמה, פלוגה שנותקה מהגדוד האורגני שלה והפכה לכוח "שמוליק" שסופח לחטיבה 14. באופן אישי אני חושב שכל ספר שנכתב על מלחמת יום הכיפורים ומביא אתו מידע חדש או מידע אישי הוא חשוב ומאידך עומדת לה הדרך שבה נעשים הדברים...

יש בספר מספר סיטואציות שנראות הזויות בלשון המעטה לדוגמא בפתיח של הספר בו גיבורת הספר תמר מספרת כי גבר זר מחנה את רכבו ליד הבית שלה בתל אביב , נכנס לדירתה מוסר את שמו וישר נכנס למקלחת כי הוא מלוכלך מטיול שעכשו חזר ממנו, הגיבורה לא רק שלא קוראת למשטרה אלא ממתינה שיסיים ומגישה לו עוגיות שאפתה עם כוס קפה. זו רק דוגמא אחת...

תמר בתו של לוחם מפלוגה ו' של גדוד 890 מתאהבת בגבר מגודל וזר (כן זה מהמקלחת) הנכנס לדירתה, לאחר מכן מתברר שנמרוד (זה שמו), היה חייל בפלוגה עם אביה במלחמה. מן הון להון היא עולה על הג'יפ שלו למסע של כמה ימים ברחבי הארץ בו נפגש נמרוד עם חברים נוספים לפלוגה רובם במצב נפשי הדומה לשלו והנושאים בנפשם ובגופם את מוראות המלחמה.

היות והספר מתבסס על אירועים אמתיים כפי שאסף ותיעד רמי בר אילן בספרו "שלום לאהבה" בשנת 2006 ואף כתבתי עליו לפני מספר שנים אי אפשר להתייחס לספר עקודים כאל ספר העומד בפני עצמו אלא כספר שלוקח מרכיבים רבים מהספר "שלום לאהבה". בספר "שלום לאהבה" יש תיעוד מלא של אירועי מלחמת יום הכיפורים כפי שחווה רמי בר אילן וחבריו לפלוגה, הספר כולל עדויות המכות בבטן בלי שום הנחה לקוראים וככזה על אף הקושי בקריאת עדויות כאלה הוא אותנטי ואמיתי.

בספר של פלס המתבסס עליו יש רומן שהוא כפי הנראה פרי יצירתה של המחברת אבל בכל הקשור לתיאורי הקרבות הקשים ולחוויות הקשות הוא מבוסס על עמל של שנים של רמי בר אילן. כמי שכתב ספר על המלחמה (פלוגה י' בסופה) ועבר תהליך ארוך של איסוף עדויות של חברים לוחמים אני יכול להעיד כי הזיכרון הפלוגתי המבוסס הרבה על עדויות אישיות הולך לאיבוד ואפילו לא קיים אם אין את אותו מישהו שמתייגע באיסוף העדויות, בהצלבתן, בבירור מעמיק מה אמת, מה זיכרון מתעתע ומה היא אמת בעיני המתבונן ולבסוף מוציא אותם לאור. אלמלא עבודת איסוף וניתוח זו הזיכרון הפלוגתי לא קיים והוא נשאר במוחם של החיילים כל אחד כפי זכרונו האישי. רק חיבור הזיכרונות והעלאתם על הכתב יוצר את הזיכרון הפלוגתי שאליו נוטים להתחבר חברי הפלוגה ולהתגעגע אליו בין בימי זיכרון ובין במשך השנה כל אחד כפי הרגשתו.

עבודת איסוף המידע ואיסוף העדויות מעבר למשכה הארוך בזמן כרוכה גם בקשיים נפשיים של חזרה לאירועים שמרביתנו לא רוצים לחזור אליהם. אותם בודדים שלקחו על עצמם את המלאכה החליטו במודע כי יש חשיבות לדבר ועשו את חשבון הנפש עם עצמם תוך הבנה שלעתים יש מחיר שצריך לשלם.

לקחת את  רצף האירועים והתיעוד של מעשי הפלוגה שנמצאים על הכתב בספר אחד והושקעו בהם משאבי נפש וחומר ולהשתמש בהם כחומר גלם עבור ספר אחר נראה לי בעייתי מאוד. איני משפטן ובטח לא מומחה לזכויות יוצרים אבל בהגינות אני מבין. לקיחה מסיבית של חוויות מספר אחד ("שלום לאהבה") ושימוש בהם בספר אחר ("עקודים") ללא רשות המחבר אינה הוגנת והיא עושה עוול נוראי למחבר הספר הראשון במקרה שלנו לרמי בר אילן.

לכל עוולה יש פתרון, יש שיתמקחו על עלותו ויש שיביעו צער ויטהרו בכך את מצפונם ויש שייקחו סוללת עורכי דין אשר תייצר צידוקים וצידוקי משנה לעוול. אבל כל אדם הגון אם יביט במראה ידע שהוא יכול לשקר לכל העולם אבל לא לעצמו. גם פתיח "הזכויות" בספר מזכיר את אמירתו של אליהו הנביא כלפי אחאב (מלאכים א' פרק כא' פסוק יט').

נראה לי שבנסיבות שתיארתי הספר עקודים אינו מומלץ לקריאה.