שבוי בפקודה, אילן בכר ואורי אהרנפלד, כתר, 2010, 233 עמודים
|
(317) צבא, חוויותיו של שבוי ממעוז המזח
"שבוי בפקודה" הוא ספר לא קל ואפילו קשה לקריאה במיוחד תיאור האירועים בכלא המצרי ומאידך זהו ספר שחשוב לקרוא.
זהו סיפורו של אורי אהרנפלד שמצא עצמו יום לפני פרוץ מלחמת יום הכיפורים במעוז המזח בדרום התעלה. "מצא את עצמו" כי נשלח כחייל בודד לתגבור המעוז כאשר מרבית חבריו נשארו ברמת הגולן ומיעוטם פוזרו במוצבים אחרים בתעלה.
הספר כולל שתי תקופות, תקופת המלחמה בה מתוארות מכלי ראשון חוויותיו של אהרנפלד במעוז המזח, לחימה רציפה של שבוע לבד מול כוחות מצרים עדיפים ללא סיוע חיצוני, ללא חילוץ (אף שהיו כמה ניסיונות) וללא תגבור של חיילים או אוכל, תחמושת וציוד רפואי. לחימת מעוז המזח לא פורסמה מספיק כלחימת מעוז בודפסט בקצה הצפוני של התעלה אף שהלחימה במעוז הזה הייתה עזה לא פחות מהלחימה בבודפסט. מעוז בודפסט שרד ולא נפל בשבי בעוד שמעוז המזח נאלץ להיכנע כאשר אזלה התחמושת, חומרי החבישה ומספר האנשים שנותרו ללחום הלך וקטן. עוז הרוח של הלוחמים מתואר בצורה מינימליסטית אבל בין השורות אפשר להבין מה הם עברו שם. בנקודה מסוימת התקבלה הוראת הכניעה מהפיקוד העליון. ההוראה התקבלה במורת רוח אבל לנוכח המציאות החלו במוצב להתארגן לביצועה עד ששר הביטחון משה דיין העביר את ההחלטה לידי אנשי המוצב כדי שיחליטו על כניעה מרצונם "החופשי". על דיין נכתב הרבה, על התנהגותו המוסרית הבעייתית ועל חלקו הגדול בכשלים של המלחמה. על ההנחיה הזו שבה הטיל על הלוחמים את ההכרעה כדי שהאחריות על הכניעה תוטל עליהם בצורה בלעדית ההיסטוריה לטעמי לא שפטה אותו מספיק. למזלם של חיילי מוצב המזח, מפקד המוצב ארדינסט החליט בקור רוח להתעלם מהפקודה המתקנת ולבצע את הפקודה המקורית כלשונה.
התקופה השנייה מתייחסת לזמן בו שהה אהרנפלד בבידוד כמעט מוחלט במשך מספר חודשים עד לשיחרורו. תקופה זו כללה עינויים שקשה לתאר, עינויי גוף ועינויי נפש.
החזרה הביתה הייתה טראומתית לא פחות. מצד אחד שמחה אדירה על השחרור מהצד השני ציפייה לא ממומשת לקבלת פנים יפה, לחיבוק חם ואוהד. שבויי מצרים מגיעים לארץ במטוס, בני המשפחות לא מורשים להגיע לשדה התעופה והם נשארים בבתיהם. השבויים צועדים מהמטוס עד לאולם הרלוונטי כאשר לתחושתם הם קופים בהצגה, שום מבט חם, רק מבטי סקרנות ומשם לאחר החלפה למדי צה"ל ממדי השבי המצריים נוסעים במונית לבתים. קשה להאמין שככה התנהלה המדינה אבל זו המציאות שהייתה ותחושת הפגיעה והעלבון ניכרים עד היום.
על התחקיר הצה"לי בזיכרון יעקב מדלג המחבר, מן הסתם חוויה שהיה רוצה לשכוח, שבויים רבים אחרים ציינו כי "חווית זיכרון יעקב" הייתה קשה אף יותר מחוויית השבי במצרים או בסוריה.
אהרנפלד ידע לשקם את עצמו, להצטרף לגוף בטחוני ממלכתי ולתרום רבות למדינה ולבטחונה. נזקי הגוף והנפש מלווים אותו עפ"י עדותו עד היום.
הספר כתוב כדיאלוג בין אילן בכר הסופר לבין אהרנפלד שמסר את סיפורו במספר מפגשים בבית הלוחם. ספר מיוחד וחשוב.