דלעת, מתי פרידמן, כנרת זמורה ביתן, 2017, 207 עמודים
|
(402) צבא ובטחון
"דלעת – מוצב אחד בלבנון" מביא את סיפורו של המוצב הישראלי "דלעת" באזור הביטחון בדרום לבנון מזרחית לנבטיה בין השנים 1985 ועד לשנת 2000 עת נסיגת כוחות צה"ל מלבנון והריסת המוצב ע"י כוחותינו במהלך הנסיגה.
אומר כבר בהתחלה זהו ספר מצוין החורג מספרות צבאית רגילה הן זו האובייקטיבית והן מזו האישית. יש לא מעט ספרי מלחמה / קרבות שנכתבו ע"י לוחמים שהביאו לצד חוויותיהם האישיות (המחבר שהה במוצב דלעת במסגרת שירותו הצבאי זמן ארוך למדי כחייל סדיר) גם תובנות מאוחרות יותר. היו רגעים בעת הקריאה שנזכרתי בספר האלמותי "ג'וני שב משדה הקרב" של דלטון טרמבו שקראתי לפני שנים רבות ונחשב בצדק אחד מספרי המלחמה העוצמתיים ביותר שנכתבו.
"דלעת" נבנה במסגרת רצועת הביטחון על הר מזרחית לנבטיה מתוך כוונה לשמר את כוחו של צה"ל במרחב כבסיס צבאי בשטח אסטרטגי שהיו אמור להיות קוו אחורי לכוחות צד"ל ואחרים בהגנה על המרחב שבין רצועת הביטחון מצפון לגליל לאזור שהיית הכוחות הפלסטינאים והחיזבאללה מלרדת דרומה ולפגוע ביישובי הצפון. "דלעת" כמשל הוא סיפורם של קבוצת חיילים צעירה ולא גדולה, ברוב הזמן מפלוגת ההנדסה של חטיבת הנח"ל. לצדם מספר אנשי שריון ואנשי מודיעין שחיה בתנאים לא תנאים באזור נידח מבחינת הקשר שלו לשטח מדינת ישראל אף שבקוו אווירי היה קרוב קילומטרים בודדים לגבולה הצפוני. בגלל מטעני החיזבאללה, מארבי הדרכים והסכנה בתנועה בכבישים הפך מוצב זה כמו כמה מחבריו בגזרה למוצבים מבודדים שהתנועה אליהם ומהם הפכה לנדירה וחידדה את הבדידות ואת הקושי בשרות בהם. דלעת היה מוצב חודר הנלחם על חייו. משימת החיילים הייתה ברורה, לספוג את כל האש שהצד השני יכול היה לייצר נגדם ולעשות כל מאמץ התקפי בגזרתם כנגד החיזבאללה. מטרת החיילים הייתה הישרדות. מרגע הגעתם למוצב ועד ליציאתם הביתה שארכה לעתים שלושה שבועות ויותר הם ישנו בבגדיהם עם נעליהם, עשו שימוש מועט במקלחות בגלל מחסור במים והיו מינימליסטיים בתנאי המחיה שלהם. את רוב הזמן הם "בילו" בתעלות הקשר ועמדות המוצב, בכוננות עם שחר, בשמירה של שעות ארוכות בלילות קרים וחשוכים ובמארבים בלילות חשוכים מתוך מטרה לפגוע במחבלים בדרכם לפגוע במוצב.
פרידמן בהיותו עולה חדש מקנדה ערב גיוסו ניחן ביכולת לראות את הדברים מנקודת מבט שונה. אומנם כישראלי הוא נזרק ללבנון כמו חבריו ילידי הארץ אבל נראה שנקודת המבט שלו נותרה לפחות בחלקה חיצונית ובכך יכול היה לראות את האירועים אחרת. לצד היותו "חיצוני" ניחן פרידמן ביכולת ניתוח וראייה מיוחדים וכישרון כתיבתו המלווה בהומור ובציניות קלה הופכים את הספר הזה לכל כך מיוחד.
"דלעת" מאפשר לקורא להיכנס לבוץ הלבנוני ולהבין ולו במעט את מה שעבר על חיילי צה"ל הסדירים בשנים הרבות של השהייה בלבנון. זו תקופה יחסית ארוכה שהצבא נמנע מלהכניס לשטח את כחות המילואים שלו, יש שיטענו בכוונה הן בשל החשש מהיפגעות אנשי מילואים בעלי משפחות והשפעת הדברים על הציבור והן מכוונת מכוון לשמר את המצב רחוק מעיני הציבור. החיילים הסדירים הם הכוח הלוחם האיכותי יותר אבל גם השתקן ביותר שרגיל לציית בעוד אנשי המילואים יראים פחות מהפקודות ונוטים לשתף את חבריהם ובני משפחתם בעובר עליהם. בין כך ובין כך צמח כאן דור סדיר שותק שחווה מלחמה איומה וארוכה (כחמש עשרה שנים אורכה) שלא זכה להכרה ממלכתית (אות מלחמת לבנון הראשונה או בשמה הרשמי "מבצע שלום הגליל" הוענק לחיילים ששירתו במלחמה עצמה בשנת 1982 ואילו כל החיילים ששירתו לאחר המלחמה לא זכו אפילו להכרה צנועה זו). בנוסף דור זה לא זכה אפילו לאהדת הציבור כי הציבור בארץ לא היה מודע לעשייה שלהם. בתחילה הייתה הכרה והערכה לשירותם שנועד להגן על תושבי הצפון אבל בהמשך עם הגידול במספר החללים החלו תנועות המחאה כנגד השרות בלבנון לצמוח והחיילים מצאו את עצמם נלחמים מבית ומחוץ על ההכרה בהם. זהו מצב בלתי אפשרי לחייל קרבי ששואב כוח מהתמיכה הציבורית שהוא מקבל וזוכה להערכה בעת חזרתו לבית לחופשה.
הספר כאמור שונה מספרים רבים אחרים בהתייחסו לנפש האדם ולרגשות העוברים עליו במצבי הקיצון האלה. פרידמן כותב היטב ומנתח לא פחות טוב את המצב בו היה מצוי לפני שנים לא רבות.
אנקדוטה מעניינת במיוחד היא החלטתו של פרידמן לאחר שחרורו בשנת 2002 לשוב ללבנון ולנצל את דרכונו הקנדי לשם כך. אין לי ספק שמעטים האנשים שיבינו את הצורך הפנימי של פרידמן לחזור לאזור המוצב ההרוס בלב שטח עוין ואף לסכן את חייו לשם כך אבל כפי שפרידמן כותב בעצמו הצורך לחזור לשדה הקרב לאחר המלחמה הוא צורך בסיסי של כל לוחם שהאזור שנלחם בו אינו זמין לו. רבים החיילים שנלחמו ביהודה ושומרון וברמת הגולן. שדות הקרב הפכו לאתרי הנצחה או לשדות מוריקים והם יכולים לקחת את משפחתם וילידיהם לסיור באתרי הקרבות. רבים אחרים לא יכולים לחזור ולעבד את שקרה להם כי אזורי הקרבות כבר אינם בשטח ישראל. בהיות ישראל מדינה מוקפת אויבים זמינות של אזורים אלו לישראלי הפשוט כמעט ואפסית ולכן הצורך הזה לשוב מובן לכל חייל קרבי שנלחם על פיסת קרקע שאינה חלק מהמדינה. בשנת השלושים למלחמת יום הכיפורים התארגנו סיורים רבים שערכו חיילים באזורי סיני ותעלת סואץ בשטחים בהם הם נלחמו תוך ניצול מצב השלום ששרר בין המדינות. לבנון שנשארה בינתיים אזור עוין שאינו מזמין תיירים לשטחו לא שינתה את הצורך הפנימי של פרידמן לחזור לשם. פרידמן באומץ לב ראוי לציון נכנס ללבנון כאזרח קנדי תייר וערך טיול מקיף באזורי התיירות הידועים של לבנון ורק לקראת סוף שהותו במדינה החליט לרדת לדרומה. בכמה גיחות עם נהג מונית ששכר נסע פרידמן לדרום לבנון והצליח להגיע עד לחורבות מוצב דלעת בו שירת. חזרתו להריסות המוצב ושיטוטו בהם היוו סגירת מעגל עבורו ומרפא לצורך שבער בקרבו.
הספר כאמור כתוב מצוין ומעביר את התחושות וגם את ההבנה ברוב המקרים המאוחרת...
ללא ספק ספר מומלץ אף שאינו ספר קריאה שליו.