הראשונים שזיהו? האומנם ?

עפר דרורי 04.08.2018 21:16
הראשונים שזיהו? האומנם ?


(316) בתגובה על הכתבה של יוסי מלמן "הראשונים שזיהו" (מעריב 13 ביולי 2018)



בתגובה על הכתבה של יוסי מלמן "הראשונים שזיהו" (מעריב 13 ביולי 2018)

עפר דרורי

מלמן מביא בכתבתו את סיפורם של אנשי המודיעין הזוטרים ערב מלחמת יום הכיפורים שאיתרו את כל הסימנים המעידים לפריצת מלחמה כפי שתורת המודיעין הגדירה אבל עם המידע שהעבירו לאחור לא נעשה דבר. הדברים נכתבו לרגל צאתו לאור של הספר "מעשה אמ"ן" שכתב ד"ר (תא"ל במיל.) דני אשר והכינוס לכבודו.

מהספר ומהכתבה עולה כי בתקופה שקדמה למלחמת יום הכיפורים נעשתה עבודת מטה אשר הגדירה בכתובים מה הסימנים המעידים למלחמה אשר אם יתגלו אצל הצד השני, קרי מצרים וסוריה נדע כי מלחמה בפתח. לא היה כאן גילוי מרעיש ותובנה עמוקה אלא פשוט עשיית סדר בדברים. לדוגמא אם יש גילוי שסוללות ארטילריה מקודמות למחפורות בצמוד לתעלה בחזית סיני הרי זהו סימן מעיד למלחמה. אם מקודמים אמצעי צליחה לתעלה הרי זהו סימן מעיד למלחמה. תורת הסימנים המעידים הגדירה שורה ארוכה של סימנים כאלה כולם הגיוניים ופשוטים לאיתור וקבעה כי בהצטרף מספר מסוים מהם הרי בכוונת האויב לצאת למלחמה. ההגדרה בקיבוץ של מספר סימנים נועדה להתמודד עם תופעה שבה כל סימן בפני עצמו לא בהכרח מעיד על כוונת האויב לצאת למלחמה.

הבעיה כפי שכולנו יודעים היא שכלל הסימנים המעידים התנקזו למטה של אמ"ן שבראשו עמד אלי זעירא הזכור לרע. עפ"י הכתבה מעטים הם הגילויים בספר אף שיש בו קוריוזים מעניינים על איסוף מידע כזה או אחר. הספר נכתב במסגרת חזונו של ראש אמ"ן לשעבר האלוף אביב כוכבי (סגן הרמטכ"ל היום) לתיעוד המודיעין בצה"ל שלא היה קיים בצורה מסודרת עד לכהונתו. לחזון זה הצטרף ד"ר דני אשר איש מודיעין בעברו שחיבר כבר שני כרכים הסוקרים תקופה ארוכה של אמ"ן עד לשנת 1985 ובתוכנית ספר המשך.

בהקשר לכתבה ולדברים המופיעים בה אני רוצה להביא עובדה מעניינת שמרבית הציבור אינו מכיר ויש בה כדי להעיד על הפער בין מידע מודיעיני ותורה סדורה לסימנים מעידים לעומת הפעלת ההיגיון הישר שלא דורש אמצעי טכנולוגיה והאזנה ועלותו היא "רק" אומץ לב.

לפני מלחמת יום הכיפורים שירתי כחייל סדיר בגדוד 79 שסא"ל מוני (שלמה) ניצני היה מפקדו. מוני היה בעל עיטור הגבורה ממבצע קדש (עובדה שלא הוזכרה בגדוד ועליה למדתי רק שנים לאחר המלחמה) ובתום מלחמת יום הכיפורים זכה לעיטור המופת וזאת כאשר הוא כבר פצוע ראש קשה מפגיעה בטנק שלו במלחמה.

הנקודה שאליה אני רוצה להתייחס היא מעשיו ערב המלחמה. כידוע הוכרזה כוננות ג' בשבוע שלפני המלחמה ונשארנו בבסיס ברפידים מבלי יכולת לצאת הביתה לחופשה. הגדוד היה אמור להחליף את גדוד 184 מחטיבה 14 ששהה בקוו ולרדת לתעלה סואץ ביום ראשון ה-7 באוקטובר אבל כידוע התוכניות השתבשו וירדנו לקוו בצהרי יום הכיפורים בגלל המלחמה שפרצה.

שלושה ימים לפני פרוץ המלחמה כינס אותנו מוני באולם השק"ם של הגדוד ועדכן אותנו בהתרחשויות כפי שנמסרו לכלל המפקדים בסיני. דובר על תרגיל גדול של הצבא המצרי שאמור להסתיים בתוך יומיים ובסיומו יחזור הצבא הזה על עקבותיו למחנות עורפיים מערבית לתעלה. עוד נמסר לנו שבגלל היקף הכוחות המצריים, צה"ל נמצא בכוננות גם כאמצעי הרתעה כנגד הצבא המצרי.

מוני סיים את התדריך במילים "...אבל אני מאמין שזו הולכת להיות מלחמה ואנו נתנהג בהתאם". מוני פקד על הגדוד לצאת ממחנה הגדוד ברפידים ולשהות תחת רשתות הסוואה, הכנה למצב בו יתקפו אותו כוחות אויר מצריים ואנו נשאר מוגנים. היום זה נראה הגיוני, יומיים לפני מלחמה יוצאים כוחות הגדוד מחוץ למחנה הקבע ומסווים את עצמם ברשתות הסוואה אבל אז לפני ארבעים וחמש שנים זה נשמע הזוי. השמש המדברית קפחה על ראשי החיילים והיו לא מעט "קיטורים" שאנו נאלצים לשהות בשטח החולות ולא במחנה הנוח יחסית. הוראות הפיקוד היו להישאר במחנות, אומנם בכוננות אבל לא מעבר לכך. לא היה גדוד אחד בסיני בטח לא בחטיבה 401 שאליה השתייכנו שפעל באופן דומה.

יש לדעת שבשעה 1350 בשבת כאשר צללו מטוסים מצריים על בסיס חיל האוויר ברפידים ועל מחנה הגדוד הסמוך אליו היינו תחת רשתות ואיש מחיילי הגדוד לא נפגע מהפצצה זו. זה לא היה המצב בגדודי החטיבה האחרים שספגו אבדות קשות ברגע פתיחת המלחמה מאותה הפצצה.

יש מצבים בהם מפקדים רואים את המציאות אחרת מעמיתיהם, יש מצבים בהם מפקדים מתריעים למפקדיהם אבל נדירים המצבים שמפקדים פשוט פועלים. מתעלמים מכל ההנחיות, פועלים עפ"י הבנתם ולא חוששים שהחלטתם תביא לקיצה את מסלולם הצבאי.

בכמה מלחמות כבר היינו שהבודדים העזו ושינו את פני המערכה. מוני לא שינה את פני המערכה אבל הוא דאג לכך שבממלכתו, גדוד 79 יתנהגו כאילו פרצה מלחמה. גדוד 79 היה הגדוד היחיד במרחבי סיני ואולי גם ברמת הגולן שמפקדו הבין שמלחמה בפתח והוציא את חייליו יחד עם רק"ם הגדוד לשטח תחת רשתות הסוואה וכל זה שלושה ימים לפני פרוץ המלחמה. מי יודע בפני איזה משפט צבאי היה מוני נדרש לעמוד אם לא היה קורה דבר? ואני החייל הפשוט שאחרי עשרות שנים נוצר ביננו קשר שאלתי אותו "איך ידעת?" ומוני ענה בקולו השלו "הייתי בסיור בתעלה לקראת ירידת הגדוד לתעלה. הרמתי משקפת לעיניים וראיתי את כל הצבא המצרי מולי, מה יש להבין?

ואת השאלה הזו אני ורבים אחרים שואלים את אלה שנדרשו להערכה, את אלה שהתעלמו מכל המידע ביהירותם, שגם אחרי ארבעים שנה מעקמים את ההיסטוריה כדי ששמם ייזכר לטובה ולא לדיראון.

ומה הלקח הנדרש? להיות בכל הדרגים בעלי אומץ לב אזרחי, לעמוד מול הממונים עליך, להביע בקול וללא פחד ומורא את שאתה חושב, להיות מחובר לאמת שלך וגם להיות מוכן לשלם את המחיר.

 



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה