סיפורו של נגמ"ש צ- 750250

עפר דרורי בתוך: אתר פלוגה י' מגדוד 79, יולי 2019 26.07.2019 01:51
צ-750250

צ-750250


(317) כזכור לכם (או אולי לא) לפני כשבע שנים פרסמתי תחקיר קטן בשם "סיפורם של נגמ"שי הפלוגה" המביא את סיפורם של 11 הנגמ"שים של פלוגה י' מגדוד 79 במלחמת יום הכיפורים. מי בחרב, מי בשרפה, מי במעבר לפלוגה אחרת ומי הנדירים שצלחו את המלחמה ושבו בשלום לבסיסם (הם היו בסך הכל שלושה שגם הם שבו פגועים ממאורעות המלחמה). מכל מקום תהיתי בעקבות הכנס הפלוגתי שהתקיים בחודש מאי השנה מה עלה בגורלם. יש אמרה שכאשר יש לך חברים אין לך צורך בפרוטקציה ואכן מצאתי לי חבר במסגרת שרות המילואים שלי אשר סייע לי רבות. אז הנה הגילוי, כמעט חמישים שנה לאחר המלחמה נותר שריד אחד מהנגמ"שים של הפלוגה, נגמ"ש גור של מחלקה 3, סימול טקטי 3 א.



סיפורו של נגמ"ש צ- 750-250

כזכור לכם (או אולי לא) לפני כשבע שנים פרסמתי תחקיר קטן בשם "סיפורם של נגמ"שי הפלוגה" המביא את סיפורם של 11 הנגמ"שים של פלוגה י' מגדוד 79 במלחמת יום הכיפורים. מי בחרב, מי בשרפה, מי במעבר לפלוגה אחרת ומי הנדירים שצלחו את המלחמה ושבו בשלום לבסיסם (הם היו בסך הכל שלושה שגם הם שבו פגועים ממאורעות המלחמה).

מכל מקום תהיתי בעקבות הכנס הפלוגתי שהתקיים בחודש מאי השנה מה עלה בגורלם. יש אמרה שכאשר יש לך חברים אין לך צורך בפרוטקציה ואכן מצאתי לי חבר במסגרת שרות המילואים שלי אשר סייע לי רבות.

אז הנה הגילוי, כמעט חמישים שנה לאחר המלחמה נותר שריד אחד מהנגמ"שים של הפלוגה, נגמ"ש גור של מחלקה 3, סימול טקטי 3 א, הנגמ"ש שמפקדו במלחמה היה שלמה הירט, הנהג אורי גוטליב (שסיפור גבורתו יחד עם גיורא נאור סופר בהרחבה), מרדכי שלי במא"ג ימין, יאיר משה כלוחם וחברנו החובש הפלוגתי זאב נוימן שמקפיד להגיע לכל מפגש של הפלוגה והגדוד. בתחקיר שעשיתי לקראת הוצאת הספר "פלוגה י' בסופה" ולאחר מכן  לספר "פלוגה י' שבלב" תחקרתי את הלוחמים שהיו עליו ואלו היו דבריהם (בהשמטות):

זאב נוימן: "ביום שישי אחה"צ נקבעה שיחת מג"ד בה הוא דיבר על כך שהמצרים מתאמנים ואמר 'מקסימום נרד לקו מחר במקום באמצע השבוע'. אני תמהתי שהרי זה יום הכיפורים!, בקשתי אישור מהמג"ד ללכת להתפלל בבית הכנסת של האוגדה שהיה מעט מרוחק הגדוד, המג"ד אישור בקלות את בקשתי. החלטתי ללכת לרב האוגדתי הרב זינגרביץ. סיפרתי לו על

שיחת המג"ד ושאלתיו לגבי נעילת סנדל והחזקת חומרי חבישה בכיסי שהרי לא היה עירוב בגדוד. הרב לא נכנס לפרטים ואמר לי ברצינות גדולה: 'זאב, זו מלחמה, הכל מותר לך'. הייתי מבולבל המג"ד דיבר על אימונים של הצבא המצרי ואילו הרב מדבר על מלחמה? בכל אופן פסק הלכה של הרב הוא וצייתי. חזרתי לפלוגה, החברה עסקו בדיפון הנגמ"שים, שמו שקי חול על קרקעית הנגמ"ש והמ"פ יחיעם שאל אותי אם מותר לעשות זאת. שאלתי אותו למה זה מיועד והוא אמר לי שאם עולים על מוקשים זה מציל. עניתי לו שזה מותר. בדרך כלל לא היינו קושרים את הציוד על המנשאים החיצוניים אלא זורקים בתוך הנגמ"ש, הפעם בא לעזרתי מפקד הנגמ"ש שלמה הירט שהיה מהרצליה כמוני ועזר לי לקשור את הציוד. חיכיתי לחבר'ה שיסיימו את דיפון הנגמ"שים ומיהרנו עם אודי ירד לבית הכנסת במפקדת האוגדה. כשהגענו לבית הכנסת המקום היה מלא עד אפס מקום והתחילו באמירת כל נדרי. עמדנו מול החלון ואז הרב זינגרביץ סימן לנו להיכנס. נדחפנו קצת ונכנסנו. לאחר התפילה חזרנו לבסיס".

 

על סיכום היום הראשון של כח המ"פ יחיעם ששון כתבתי:

נגמ"ש המ"פ ועוד 3 נגמ"שים של מחלקה 3 נסעו לכיוון קנטרה במטרה לחבור למוצבי "מילאנו". בדרך עלו הנגמ"שים על מארב קומנדו מצרי. נגמ"ש המ"מ, אריה מלינצקי נפגע וכל צוותו נהרג. נגמ"ש הסמל, נטע שפירא, נפגע, שלושה מהלוחמים נהרגו, אחרים נפצעו, והצוות שנותר לרבות ההרוגים והפצועים עבר לנגמ"ש הגור של שלמה הירט. מייד אחר-כך נפגע גם הנגמ"ש של שלמה הירט, ונתקע. שני לוחמים נשלחו רגלית להזעיק עזרה. ההרוגים והפצועים נשארו במקומם. בשעות הלילה חזרו שני הנהגים עם טנק וחילצו את

צוות הנגמ"ש הפגוע לתאג"ד. מהכוח שנכנס לקרב וכלל את נגמ"ש המ"פ ושלושת נגמ"שי מחלקה 3 נשאר תקין רק נגמ"ש המ"פ אשר הצטרף לכוח של חטיבה 460 שתגברה את הגזרה.

 

לימים שלמה הירט, מפקד נגמ"ש הגור ( 3א) כתב:

"כשהגענו לתעלה, התפצלנו לכוחות קטנים יותר. על הכוח שבו אני השתתפתי הוטל להגיע לעיר קנטרה ולהיכנס לתוכה. מנינו ארבעה נגמ"שים: בראש, נגמ"ש המ"פ - יחיעם ששון.

אחריו נגמ"ש המ"מ, אריה מלינצקי, אחריו נגמ"ש הסמל של נטע שפירא, ואחרון הנגמ"ש שלי. המ"פ עם הנגמ"ש שלו נעלמו בתוך העיר. עלינו נפתחה אש חזקה, שאילצה אותנו

לחזור ולצאת מהשטח שבו היינו ולנסות להיכנס לעיר מכיוון מזרח. פנינו, שלושת הנגמ"שים של המחלקה, לכיוון מזרח. בכניסה אל העיר נפגע הנגמ"ש של נטע שפירא. ראיתי את נטע

ואת ואיתַי ידעיה שהיה לוחם בנגמ"ש זה, קופצים מתוך הנגמ"ש ותופסים מחסה בין השיחים, בקרבת הבתים הראשונים של העיר. עד אותה עת הומטרה עלינו אש מכל הסוגים. נעתי עם הנגמ"ש שלי כמאה וחמישים מטר למקום שבו נראו השניים קופצים אולם הם כבר לא היו שם. מיד הודעתי לנגמ"ש הפגוע שלהם שהמשיך לנסוע ושאף אחד נוסף לא נראה יוצא ממנו, שינוע שמאלה, אל מחוץ לעיר, הנגמ"ש הסתובב ויצא. נעתי גם אני אליו ויחד העברנו את כל מי שהיה בתוכו אל הנגמ"ש שלי. לפתע ראיתי את הנגמ"ש של המ"פ יוצא מתוך העיר. יחיעם עשה לי סימן בידו לנוע אחריו וכך עשיתי. היו לי פצועים בנגמ"ש והייתי חייב לפנותם במהירות, אבל לא ידענו היכן הנגמ"ש של אריה מלינצקי ולכן תפסנו עמדות ירי לכיוון קנטרה. לאחר כחמש עשרה דקות של ירי מצדנו טווחנו בארטילריה צפופה ובטילים רבים ונאלצנו לשנות את עמדתנו. בשלב הזה נפגעתי גם אני מבלי שאדע מה עלה בגורלו של אריה מלינצקי וצוותו ושל נטע שפירא ואיתַי ידעיה".

 

לאחר הפגיעה פינה נגמ"ש הגור של שלמה הירט את אנשי הנגמ"ש של הסמל שפירא. לנגמ"ש של שלמה הירט עברו בין היתר גיורא נאור הנהג ואיסר ראכמוט הפצוע. לאחר מספר דקות נפגע שלמה הירט שהיה מפקד נגמ"ש הגור בידו, טיל שפשף את הסיפון ופגע

ברדיאטור. אחרי שהמפקד נפצע, החליף אותו גיורא בצריחון-המפקד בפיקוד על הנגמ"ש. נגמ"ש הגור חבר לנגמ"ש המ"פ, ועפ"י הנחיית המ"פ עברו כל הלוחמים הבריאים לנגמ"ש שלו, וכל הפצועים וההרוגים הועמסו על נגמ"ש הגור. שבתאי פנחס שהיה בנגמ"ש

הסמל ונפצע מרסיסים, עבר לנגמ"ש המ"פ ונשאר שם עד סוף המלחמה. גם יאיר משה שהיה על נגמ"ש הגור עבר לנגמ"ש המ"פ.

 

גיורא נאור שעבר לנגמ"ש הגור של שלמה הירט סיפר:

"נסענו בנגמ"ש המ"כ שלמה הירט לכיוון נגמ"ש המ"פ ואז ראינו טיל עף לעברנו. הטיל פגע בסיפון ופצע את המ"כ. נפגשנו עם המ"פ שנתן לי הוראה לרכז את הפצועים וההרוגים בנגמ"ש הזה, וביחד עם עוד שני חיילים לפנות את הפצועים לתאג"ד. המ"פ הראה לנו את הכיוון הכללי ואמר, סעו. הנגמ"ש שנסענו בו נפגע ברדיאטור ולאחר זמן קצר המנוע כבה. הייתה שעת דמדומים ואנו היינו תקועים בלב השטח בלי יכולת תנועה. לא יכולנו גם להזעיק עזרה מכיוון שהיינו על רשת הגזרה המרכזית בעוד שההיתקלות קרתה בגזרה הצפונית. אני ועוד חייל בשם גוטליב התחלנו ללכת לכיוון מזרח כאשר אנו נצמדים לפסי הרכבת שהובילו לקנטרה. הגענו לתעוז הנטוש "מרתף" בו מצאנו זחל"ם עם מכשיר קשר ויצרנו קשר עם התאג"ד של הגזרה הצפונית. המשכנו ללכת ברגל עד שהגענו לתאג"ד על ציר "עלקת" מתג 56. לא לקחנו את הזחל"ם כי הוא לא היה שלנו ולא היה לנו רישיון נהיגה. היינו טירונים! לתאג"ד הגענו כבר בחושך".

 

מרדכי שללי מנגמ"ש הגור (3א) סיפר:

"המ"פ הודיע כי הוא נחוש להמשיך במשימה עם הלוחמים והכלים שנותרו. בשלב זה נודע לנו על מספר כלים שנפגעו ולחלקם לא היה קשר. אני נפצעתי מעל העין ונבהלתי

מעוצמת הדם שירד לי וגם לא הייתי מסוגל לראות באותה העין. המ"פ החליט שהנגמ"ש שנפגע קשה ויכולת התנועה שלו מוגבלת, יחזור עם הפצועים והחללים לתאג"ד והצביע

עלי שאהיה המאבטח של הנגמ"ש. הוא צירף אלי את החובש זאב נוימן והנהג היה גוטליב. אחרי נסיעה של כמה דקות הנגמ"ש נעצר באמצע המדבר, הנהג הציע שהוא ילך ברגל

לבקש עזרה, כי הוא מתמצא בניווטים. אני נשארתי עם החובש זאב שטיפל בפצועים במסירות וריכוז רב. נשארנו בשטח עד חשיכה ואז בא טנק וחילץ את החיילים שהיו שם

ופינו אותנו לתאג"ד. אני נשארתי בתאג"ד כמאבטח עד סוף המלחמה".

 

זאב נוימן מנגמ"ש הגור תיאר את שקרה:

"פתאום ספגנו טיל בנגמ"ש אשר חדר אותו בצד ימין באזור המנוע. דלת המנוע נפרצה וענן של גזים מילא את הנגמ"ש. קראתי לגוטליב הנהג שיפתח את הכבש כי תמיד היו אזהרות

מפני הגזים של המנוע והרגשתי שאנחנו נחנקים. גוטליב פתח את הכבש. הטיל שפגע בנו מצד ימין פגע במ"כ שלמה הירט. אני שישבתי הבטתי למעלה וראיתי שהמכנס שלו מתמלא

בדם. הבנתי שיש לעזור לו מייד. הנס שלו היה שהרסיס שפגע ופצע אותו הוא אשר גם חסם את הדם. התברר שידו של שלמה נפצעה חמורות ונותרה על בלימה. החברה השכיבו אותו והתחלתי לטפל בו, אף הזרקתי לו מורפין. בנוסף היה לנו פצוע בברך וטפלתי בו, וכן היה החייל מרדכי שללי שנפצע מרסיסים בפניו ליד עינו, למזלו הטוב עיניו לא נפגעו כלל. עלי לציין שמקומי בנגמ"ש היה תמיד בצד ימין מאחורי המנוע ואילו מצד שמאל היה מקומו של הקשר. משום מה הפעם בחרתי להתיישב בצד שמאל מאחורי הנהג ליד מכשירי

הקשר. לאחר שנפגענו החליטו גיורא נאור ואורי גוטליב ללכת ברגל ולהזעיק עזרה".

 

איסר ראכמוט סיפר:

"לאחר כמה זמן נשפך המנוע של הנגמ"ש של שלמה הירט שפינה אותנו, ונשארנו תקועים בשטח קרוב לתעלה כאשר קרבות מתנהלים סביבנו. החלטנו שהפצועים וההרוגים יישארו בנגמ"ש ומי שיכול ללכת, ילך ויביא עזרה. גיורא וגוטליב, שני הנהגים שהיו בריאים, הלכו לכיוון אוהל התאג"ד להזעיק עזרה. זכור לי שהיה איתנו החובש, זאב נוימן, רוב הזמן הוא טיפל בשלמה הירט שאיבד דם רב וכל הזמן מלמל. החשיך וירד הלילה, נשארנו בשטח בתוך הנגמ"ש כאשר מסביבנו המשיכו להתנהל הקרבות. לא היה ברור לי אם הכלים והתנועות הם של כוחותינו או של המצרים. הכנו רימונים סביבנו לכל מקרה".

 

סוף דבר:

מסתבר שלאחר שגיורא נאור ואורי גוטליב חלצו את אנשי הנגמ"ש והפצועים באמצעות שני טנקים שתפסו עליהם פיקוד ננטש הנגמ"ש בשטח.

היום אנחנו יודעים כי הנגמ"ש הפגוע חולץ ע"י ידי כוחותינו לשטחנו ושירת בנאמנות את הצבא. מסתבר שזהו הנגמ"ש היחיד שנותר מהפלוגה ועדיין משרת בצה"ל. מתמונות הנגמ"ש היום תוכלו לראות כי טיפול מסור ומיידי רק ייטיב אתו, ניקוי אבק ובטח גם טיפול שבועי.


סיפורו של נגמ"ש צ- 750-250


סיפורו של נגמ"ש צ- 750-250


סיפורו של נגמ"ש צ- 750-250


סיפורו של נגמ"ש צ- 750-250

המתקונים על הנגמ"ש נוספו שנים אחרי המלחמה ולא היו במקור



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה