דברי הספד של פרופ' אבי שגיא

אבי שגיא 21.08.2019 19:22
דברי הספד של פרופ' אבי שגיא


יהודה אוהבי. אוהבייך נקבצו ובאו לתת לך מנחת אהבה אחרונה. כל ימי חייך עלי אדמות הענקת אהבה בשפע שלא תתואר



ליהודה

יהודה אהובי איני יודע לדבר עלייך בלשון עבר. איני יודע להספידך. בשיחות ביננו כשרציתי לומר משהו עלייך היית צוחק ואומר לי "תשאיר משהו להספד". אז זהו שגם להספידך איני יודע. העצב כה עמוק ואינסופי. אני מסתכל על המקום הזה ורואה את האנשים שאהבת הולכים ונעלמים והמקום כה חסר וריק בריקות שאינה מתמלאת. ריקות זו קיימת יחד עם המלאות האנושית הסובבת כאן ועתה. לפלא בעיניי איך בנכוחות האנושית הכה מלאה, הכה יפה, שוכנת ריקות שלא יכולה שוב להתמלא. אנסה לומר מילים מעומק ליבי הכואב, וסלח לי שאני מדבר עלייך ולא איתך. הלוואי והייתי יכול לדבר איתך,  לו פעם נוספת , לומר לך שוב ושוב כמה אהבתי אותך.

יהודה אהובי, חברי כאח לי. אני עומד כאן לנוכח מיטתך, ברגעים האחרונים של היותך כאן עלי אדמות, ואיני מאמין, ומסרב לקבל. לכאורה,  זקן היית, בא בימים. בבית החולים באשקלון, סיפרה לי תמר, כינו אותך: "זקן ישיש".  אבל מי שהכירך יודע כי אתה נפש כל כך צעירה, כל כך פתוחה לחיים, כל כך אוהבת, מנחמת וחומלת, כל כך מלאת תשוקה.  רוח צעירה ורעננה מאין כמוך. אתה נפרד מאיתנו  כצעיר, ושנות חייך הארוכות לא יכולים לכלות את צעירותך. אפילו בבית החולים, בשעות הייסורים, נכחת כיהודה, כפי שכל אוהבייך היכרוך.

יהודה אוהבי. אוהבייך נקבצו ובאו לתת לך מנחת אהבה אחרונה. כל ימי חייך עלי אדמות הענקת אהבה בשפע שלא תתואר. נתת הוכל ולעצמך לא ביקשת מאומה. כאילם הייתה, דומם היית, מבלי שהדממה התפרשה כהתרסה. על פנייך נסוך חיוך והבנה. כי  היית אוהב אדם כפשוטו. לא ידעת להבדיל בין בני אדם לפי דתם, לפי עמדותיהם הפוליטיות, לפי צבע עורם או מגדרם. בכולם ראיית בני-אדם שלמים.

ביום חתונת תמר ונרקיס  ישבת אתה ואביו של נרקיס על כיסא גלגלים: אתה מפני שעברת טיפול רפואי שחייב זאת, ואביו של נרקיס עקב תאונה. בברכתך מתחת לחופה פתחת ואמרת:  "כאן יש שתי עגלות מלאות". לא עגלה מלאה ועגלה ריקה כנוסח החזון אי"ש. כי עבורך כל אדם, גם אם אינו שומר מצוות, הוא איש מלא, שלא חסר בו מאומה. אין איש שיש לו קדימות על זולתו.

 דלת ביתך הייתה פתוחה לכל אדם, וכל מי שיבוא עד היום בשערי ביתך יראה את נוסח ההזמנה לבית – בית הפתוח לאדם, לכל אדם, כי מאמין היית באדם. אי אפשר שלא להתפעם מהאנושיות שקרנה ממך. לא היה צריך ללמוד  את תורת האדם מספר כלשהו כי אתה היית תורת אדם, אתה  בעצמך, בקיומך, במעשיך, בקשב שהיה בך לכל אדם.  לא היה מקום שבו לא היית נאהב, גם בבית החולים בהדסה עין כרם בלב המאפליה והסבל האחיות הרופאים שנכנסנו לחדרך קרנו מאהבתם אלייך, שנבעה מאהבתך אותם. הם השיחו עמך בענווה לנוכח גדלות נפשך המפעימה. אין עוד איש כמוך מלא חיים, חיות, זוך וטוהר אנושי

מי שמכיר את רשימת הטלפונים האינסופיים שלך יודע כי דאגת לכל אדם שהכרת ושלא הכרת. תמיד מקדים לשיחה. תמיד מתעניין התעניינות של אמת במי שפגשת. בין שנינו הייתה תחרות מתמדת: מי מקדים לצלצל לזולתו. ומדובר בלפחות בשיחה אחת ביום, ואתה הקדמת כדרכך. במסיבת יום ההולדת השבעים שלך הזכרתי לך כי בשיחה ביום שישי תמיד היית שואל אם הטשולנט בסדר. והייתי עונה: עכשיו שהתקשרת הוא יעלה יפה. סתם שיחה של הומור ואהבה, שבלעדיה השבת אינה שבת. תמיד היית מקדים לכל אדם.  ותמיד תמיד חשת צורך להתקשר למי שעבר דרכך לשאול לשלומו, לדעת מה קורה איתו. כמה עצוב היית כשלא איתרת אדם שרצית לבטא את דאגתך לו.

אתה היית התגלמות של אהבה ומי שפגש בך ולו מעט חזר ונטען ביכולת האהבה שלך. אהבה זו שלך שלובה הייתה באהבה שבינך לבין זהבה. מי שבא ביתכם ראה זוגיות שכולה אהבה ונתינה. זהבה אהבה אותך ללא שיור, אהבה את עיסוקייך בספרים עד שכינתה את הבית שלכם "בית הספר", היא נתנה את כול כולה לך ולבני משפחתה ולחבריה, ואתה היית קשוב לה ודואג לה במסירות אין סופית. מי שראה אותך מטפל בזהבה במחלתה, ללא מילים מיותרות, למד מה פירושה של אהבה וחמלה אינסופית. מגע ידך המלטף, החיוך שעל פנייך היו מתנת אלוהים, שהביאו, אור ומרפא. גידלתם את ילדיכם באהבה. השכול ששכן בביתכם עם מותו של נדב, לא פגם ביכולת האהבה. ומי שפוגש בתמר, בחנן, בבני זוגם ובנכדים יודע שהנחלת להם את מתנת האהבה האין סופית, שהם השיבו לך בחייך באהבה ללא גבול. מי שראה את אהבתם אלייך למד כמה גדול אתה באהבתך אותם. זכית אתה בשנות חייך האחרונות בדוריס, שטיפלה גם בזהבה. אם יש מלאכים בעולם דוריס בוודאי אחת מהם. ורק מילים של תודה יש לומר לך כמה מיוחדת את.  דוריס זכתה גם היא להיות בת בית, אחות, שקלטה אהבה והשיבה ללא גבול. היא השלימה את תמונת אהבה והנתינה האין סופיים  שסבבו אותך, אתה חי באהבתם אלייך.

יהודה היה תלמיד חכם מופלג, אוצר בלום של ידיעה וחכמה. כמי שליווה אותך עשרות שנים, תמיד השתוממתי מתי הספקת ללמוד כל כך הרבה, תוך כדי חייו היומיומיים. לימודך עיצב את עולמך הרוחני. למדת הכול, כפשוטו. בביתך, כמו בבית אביך שאותו כל כך אהבת, שכנו בכפיפה אחת ספרי הלכה, מחשבה, השכלה, ספרות ותרבות. ספרו של דרווין לצד ספרו של הרמ"א "תורת העולה" דפוס ראשון. ספרו של ר' עזריה מן האדומים, לצד ספריו של הרב הירשנזון, שכה אהבת ובזכותך נעשה מוכר בעולם כולו. ספרות רבנית לצד ספריהם של חכמי ההשכלה העברית. "שום דבר אנושי" לא היה זר לך. מכל האנושי שאבת, קיבלת, וכמי שכוסו מלאה וגדושה היה בך די והותר לתת בלא גבול.

יהודה היית עץ נטוע בהווויה הישראלית. השתתפת במסע התקומה, עוד לפני מלחמת השחרור. היית בן גוש עציון, וחזרת אליו לאחר ששת הימים לקומם את עין צורים ההיסטורית מהריסותיה. זכר ימים אלה, עיצב את חייך, את הזיכרון והגעגוע לציונות הדתית  של פעם, לפשטות, לנינוחות, לפתיחות ולהכלה. אתה מאחרוני הנפילים של ציונות דתית שאיננה עוד, ואין מי שייבכה את לכתה. אתה היית ההתממשות הגדולה של תורה ועבודה כפשוטה. כמה כמהה נפשך לקומביין, וכמה זכרת את הלימוד המתוק שאחר העבודה. אתה גילמת את מאור הפנים של הציונות הדתית שאיננה עוד. המשכת בדרכו של אביך, משוש חייך, ר' אברהם יצחק ז"ל, שחבר  לאנשי התנועה הקיבוצית  בתשוקה ליצירת יהדות ישראלית משותפת. אתה היית עימו, שומע ולומד. זו הבאר ממנה ינקת. מה נותר מכך עתה אחר לכתך? שרידים, זעיר פה וזעיר שם, מי יישא את קול הציונות הדתית המפויסת, שאינה מניחה כי רק בניצחון דרכה ייגאל עם ישראל? עם לכתך, פנה זיווה והדרה של הציונות הזאת לאחור, ובודדים ועצובים נשארנו.

עד ימיך האחרונים התקוממת נגד האלימות בשיח הפוליטי. השיחה האחרונה שלנו בביתך סבבה סביב השאלה: איך זה ייתכן שבמדינת ישראל כך ידברו? איך ייתכן שהשיח יהיה כה אלים ושלילי. אתה לא יכולת להבין זאת. כי מעולם לא הרמת קולך, מעולם לא ייסרת, תמיד בחיוך ובהבנה קיבלת והתמודדת עם החיים, ומי שקרא את ספרך יודע איזה תעצומות נפש נדרשו כדי ללכת במסע החיים הייחודי שלך?

יהודה היית איש תם ושלם, אבל לא נאיבי. הייתה זו חגיגה פנימית  לשוחח איתך על המציאות בעין אירונית מפוכחת,וביקורתית, ומלאת הומור. לא ראית ניגוד בין אמונה בצדקת הדרך לבין ביקורתיות. כי היית אדם שמעודו לא התמלא מחולית עצמו, וראה בעצמו גילום של אמת מוחלטת. נפשך יצאה אל ספרות ההשכלה העברית, כי מצאת שם מנוח לאפשרות של שילוב בין נאמנות דתית לבין ביקורת נאמנה. ועוד לא דיברתי על ההומור הדק שבדקים.

יהודה היית לרבים מאיתנו מורה, מנחם, מפייס משאב של עוצמה פנימית, של ידיעה והבנה: הרבה למדתי ממך כל ימי חיי ומעט מזה גנוז בספרנו המשותף "לא בשמים היא". עתה יתומים נשארנו.

יהודה חברי, אהובי, נפגשנו לפני שנים רבות וכבר במפגש הראשון נפעמתי מאהבת הספר שלך. בכל חיי לא פגשתי אדם אוהב ספר כמוך. אוהב כפשוטו. ספר כפשוטו: כל ספר. ומיד כשהיית מקבל ספר חדש היית קורא בו ומסמן את החשוב לך באמצעות הסימניות הייחודיות לך. עד ימיך האחרונים התעניינת בספרים החדשים, וזכות נתגלגלה לי להיות אחד מספקי הספרים שלך. תמיד תמיד התעניינת בחדש, ביצירה המתהוות, לווית אותה באהבה ובשמחה.

אין עוד אדם כמוך. בכל הווייתך אדם שלם אתה, בסוג של שלמות שלא היה צריך לדבר עליה. די היה במפגש עמך להיווכח כי איש שלם אתה. שלמות זו היית אילמת משהו. לא עמדת על שלך, לא התעקשת ומעולם לא נעשית לבן פלוגתא חריף ומר. תמיד, תמיד מבין הכול גם את הכופר, גם את השולל. הבנת, לא מפני שנתת לכך הסבר תיאורטי כלשהו שהקהה את ההבדלים, שהפכם ללא חשובים. היה בך כבוד כל כך עמוק לעולמם של אחרים שבפשטות נמנעת משיפוט כזה.. הבנת כפי שהבנה פשוטה יכולה להיות: ראית את העולם של הזולת מתוך עצמו, ולא ניסית לכפות עליו משהו משל עצמך.

חייך כלו. אבל אתה נוכח כאן ותמיד בקרב אוהבייך ילדייך ובני זוגם, נכדייך וכל הנקבצים כאן ואלה שלא הצליחו להגיע, כולם לו יכלו לומר לך משהו היו אומרים לך : "יהודה תודה", תודה על שהיית מה שהיית; תודה על כל מה שהענקת לנו בחייך, תודה על הזיכרון שתשאיר בלבנו. אם יש נחמה פורתא בריק שבלכתך היא מצויה בתודה שאנו נושאים אלייך מעומק ליבנו, מקום בו היותך תהיה נצחית כל עוד אנו כאן עלי אדמות, והחיסרון עוד כה גדול והפצע כה עמוק.



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה