כי באדם אאמין
|
יהודה נוימן
תלמיד חכם, חלוץ ומשכיל, יזם ומגשים, שבוי מלחה ואוהב אדם באשר הוא. כזה היה יהודה נוימן מקיבוץ עין צורים, מאחרוני הנפילים של דור ציוני דתי נעלם. לזכרו
לכתו של יהודה נוימן לבית עולמו הוא סיומו של עידן. יהודה שימר עולם ראשוני, עבר שנכח בהווה. ביתו בקיבוץ עין צורים היה מעין בית חולמי הזיכרון ומקווי חידושו. מסביב לשולחנו הצטופפו ובאו מימין ומשמאל, דתיים וחילוניים שביקשו נחמה, תקווה, שיחה ולימוד. חברִי יהודה היה מאחרוני הנפילים של "דור המדינה", ומשרידיה האחרונים של ציונות דתית שהייתה ואיננה עוד.
סיפור חייו של יהודה נשמע כאגדה קסומה, אבל מי שפגש בו ידע כי אמת היא. יהודה היה נאהב על ידי רבים, שהשיבו לו אהבה על אהבתו אותם. היו לו אלפי חברים. כל מי שאי פעם פגש בו נעשה לחבר אישי של יהודה, שטרח ושאל לשלומו, התעניין בו התעניינות אמיתית, כי אוהב אדם היה האיש. על דלת ביתו תלויה כרזה: "דלת זו פתוחה לכל אדם כי באדם אאמין". על פניו נסוך תמיד חיוך של הבנה וחמלה אינסופיות לכל אדם. הוא לא ידע להבדיל בין בני אדם לפי דתם, לפי עמדותיהם הפוליטיות, לפי צבע עורם או מגדרם. בכולם ראה בני אדם שלמים.
בחתונת בתו תמר עם נרקיס, בן באר־טוביה, ישבו יהודה ואביו של נרקיס על כיסאות גלגלים – יהודה מפני שעבר טיפול רפואי שחייב זאת, ואביו של נרקיס עקב תאונה. מילות הפתיחה בברכתו לזוג בחופה היו: "כאן יש שתי עגלות מלאות". לא עגלה מלאה ועגלה ריקה כנוסח החזון אי"ש. כי עבורו כל אדם, גם אם אינו שומר מצוות, הוא איש מלא, שלא חסר בו מאומה.
יהודה ראה רק את האדם. הוא לא הפשיט בני אדם מקיומם הקונקרטי כדי להגיע אל האנושיות הסמויה. הוא ראה בבני אדם ממשיים גילום של אנושיות זאת. הוא כיבד כל אדם ורצה להבין את עולמו השלם. יהודה קרן זוך וטוהר פנימי שחייבו את הבאים בזיקה עמו להיעשות כמוהו. חייו ומעשיו היו תורת האדם. יהודה מחייב היה את כל באי עולם. לעצמו לא ביקש אף פעם דבר, כאילם היה. הוא ניזון מהיותו בשביל הזולת ועם הזולת. בכל ימיי לא פגשתי אדם כמוהו.
קומביין וספר
יהודה היה התגלמות של אהבה שהקרינה על הבא בזיקה עמו. אהבה זו שלו שלובה הייתה באהבת זוגתו זהבה ז"ל. זהבה נתנה את כל כולה ליהודה ולבני משפחתה ולחבריה, ויהודה קשוב היה ודאג לה במסירות אין סופית. מי שראה את יהודה מטפל בזהבה במחלתה, ללא מילים מיותרות, למד מה פירושה של אהבה וחמלה אינסופית. משפחת נוימן ידעה שכול, אבל השכול לא ריפה ידיים. יהודה וזהבה לא הסתגרו בצערם. סבל חייהם תורגם למסירות ואהבה ללא גבולות.
רשימת הטלפונים האינסופית של יהודה למדה על דאגתו לכל אדם, שהכיר ושלא הכיר. תמיד מקדים לשיחה. תמיד מתעניין התעניינות של אמת במי שפגש. בין שנינו הייתה תחרות מתמדת: מי מקדים לצלצל לזולתו, ומדובר בשיחה אחת ביום לפחות. יהודה, כדרכו, תמיד הקדים. בשיחות יום שישי תמיד היה שואל אם הטשולנט בסדר והייתי עונה: עכשיו משהתקשרת הוא יעלה יפה. סתם שיחה של הומור ואהבה, שבלעדיה השבת אינה שבת. תמיד חש צורך להתקשר למי שעבר דרכו, לשאול לשלומו, לדעת מה קורה איתו. כמה עצוב היה כשלא עלה בידו לאתר אדם שרצה לבטא את דאגתו לו.
יהודה היה תלמיד חכם מופלג, אוצר בלום של ידיעה וחכמה. כמי שליווה אותו עשרות שנים תמיד השתוממתי מתי הספיק ללמוד כל כך הרבה, תוך כדי חייו היומיומיים. הוא היה איש תורה ועבודה במלוא מובן המילה. אני יודע כמה כמהה נפשו לקומביין ולשדות הכותנה, וכמה היה מתוק תלמוד התורה שלו לאחר יום עבודה מפרך, ולא נגרע מתלמודו כקוצו של יו"ד; אדרבה, תורתו הייתה בלשונו "תורת ארץ ישראל", לאמור: תורה המשולבת בחיים.
לימודו עיצב את עולמו הרוחני, הוא היה המעיין ממנו שאב יהלומים של חכמה וחסד. הוא למד הכול, כפשוטו. בביתו שכנו בכפיפה אחת ספרי הלכה, מחשבה, השכלה, ספרות ותרבות. ספרו של דרווין "מוצא המינים", לצד ספרו של הרמ"א "תורת העולה" דפוס ראשון. ספרו של ר' עזריה מן האדומים, לצד ספריו של הרב הירשנזון, שבזכות יהודה נעשה מוכר בעולם כולו.
תורה שבעל פה
אם יש את נפשך לדעת מנין צמח יהודה כלך לך אצל אביו רבי אברהם יצחק ז"ל. האב היה תלמיד חכם וחלוץ, שייסד בראשית שנות השלושים של המאה הקודמת ישיבה ברעננה שסיסמתה הייתה "תורה ועבודה". זאת עוד טרם שמונח זה הושגר בשיח הציוני־דתי. אמונת האב הייתה: אין תורה ללא עבודה, ללא עמל מתמשך לגאולת ישראל. ביום פרדסן היה, ובליל עד אשמורת אחרונה היה עמל בתורה ובמדע. בכפר סבא של ימים עברו אמרו כי האור האחרון שכבה הוא אצל רבי אברהם יצחק.
ספרייתו, הכלולה היום בספרייתו של יהודה, היא שילוב נדיר וייחודי בין ספרות יהודית רבנית קלאסית לבין ספרות השכלה עברית וספרות העולם. בספרייתם של האב ושל הבן התפייסו הניצים. בבית האב והבן תורה ומדע השלימו זה את זה. בעולמם של האב והבן יהדות ואנושיות חד הן. הם סברו כי כל יהודי חבר הן בממלכה האנושית האוניברסלית והן בממלכה היהודית הייחודית. הרמוניה זו נוסדה על ההכרה כי כך הוא האדם: בן אנוש ויהודי כאחד.
ראשית חינוכו המוסדי התורני של יהודה היה בישיבת לומז'ה בפתח תקווה. יהודה היה תלמידו של הרב שך, וחבר נעורים של הרב אלי מישקובסקי, לימים ראש הישיבה הנודע של כפר חסידים. כבר אז בלט יהודה בלמדנותו, שאפיינה אותו עד ימיו האחרונים. הספרים בספרייתו כולם חבריו. מכל ספר למד ושאב וכונן את עולמו מתוך שיחה מתמדת עמו. יהודה היה תורה שבעל פה חיה. יותר משכתב לימד. רבנים ואנשי אקדמיה שיחרו לפתחו וניזונו מידיעותיו, כמו גם צעירים מבקשי דרך רבים. ביתו היה בית מדרש פתוח.
כבר במפגשנו הראשון לפני שנים רבות נפעמתי מאהבת הספר של יהודה. בכל חיי לא פגשתי אדם אוהב ספר כמוהו. אוהב כפשוטו. ספר כפשוטו: כל ספר. מיד כשהיה מקבל ספר חדש היה קורא בו ומסמן את החשוב לו באמצעות הסימניות הייחודיות לו. הבא בספרייתו המיוחדת, שאין דומה לה, לא יוכל להתעלם מעושר הסימניות הפזורות בין דפי הספרים שמהם למד וינק עד ימיו האחרונים.
יהודה מיעט לכתוב; את מסכת חייו סיפר בספרו "בדרך", ויותר משסיפר הסתיר, כי בצניעותו לא חשב שחייו הם נושא כה חשוב. יהודה השתתף עמי ביצירת הספר "לא בשמים היא", אוסף מקורות ראשוני עם מבואות לסוגיות יסוד במחשבת ההלכה. מחמת צניעותו ביקש שיתואר כעורך. אבל המעיין בספר זה ימצא את המפתח לעולמו של האיש: מכלול הנושאים והמקורות מתכנסים למסגרת של השקפת עולם, שלפיה מחויבות יהודית לא סותרת ואינה יכולה לסתור מחויבות מוסרית. הרב חיים הירשנזון, שיצירתו הושבה לחיים על ידי יהודה, הוא גם גיבור ספר זה. רק בספרייתו של יהודה ספונים מכלול כתביו של חכם זה, שסיסמת חייו הייתה כי לא תיתכן סתירה בין חיים אנושיים לבין התורה.
יהדות השייכת לכולם
יהודה היה עץ נטוע בהווייה הישראלית. הוא השתתף במסע התקומה של עם ישראל עוד לפני מלחמת השחרור. בפרדסים של כפר סבא חבר ליהושע כהן, הלוחם המיתולוגי של הלח"י, בשמירה על המושבה. כנער צעיר הצטרף לגרעין שייסד את עין צורים ההיסטורית בגוש עציון. עם נפילת הקיבוץ ישב בשבי בירדן ומששב לישראל היה בין מקימי קיבוץ עין צורים בבקעת שפיר. לאחר מלחמת ששת הימים השתתף בהקמת קיבוצי הגוש, והיה האב והמדריך של מקימי הקיבוץ ראש צורים. הוא לא סיים בכך. יהודה היה בין מקימי הישיבה באלון שבות, והשתתף בהקמתה של העיר אפרת. רבה ומייסדה של אפרת, הרב שלמה ריסקין יבדל"א, שרקם את חלום אפרת בביתו של יהודה, רואה ביהודה וברעייתו זהבה ז"ל הורים רוחניים.
אירועי תש"ח הטביעו חותם בל יימחה על יהודה. הוא ראה באירועים אלה את ערש לידתו השנייה. ממסע התקומה נטל את מסירותו ומחויבותו האינסופית לבניין ישראל. לא ישראל של מעלה אלא ישראל של מטה שבה דר העם היהודי הממשי. הוא היה בן המקום הזה. פעמיים בלבד יצא יהודה מהארץ ושתי יציאות אלה היו למקום אחד – ממלכת ירדן, ושתיהן קשורות למסע התקומה: היציאה הראשונה לשבי, והשנייה אירועי הזיכרון לשבי בראשית שנות התשעים.
יהודה שיקף בחייו ציונות־דתית שנאלמה ונעלמה. הוא פעל כממשיך דרכו של אביו רבי אברהם יצחק ז"ל, שחבר לאנשי התנועה הקיבוצית שפעלו יחדיו במסגרת קבוצת "אל המקור", כדי ליצור יהדות ישראלית משותפת. יהדות השייכת לכולם, לכל אחד בדרכו שלו, מבלי שמישהו מתיימר לטעון כולה שלי. מבאר זו ינק יהודה ומנביעתה המשיך ליצור מסגרות ללימוד משותף במרכז יעקב הרצוג שבעין צורים ובמכללת ספיר בשדרות. עם לכתו של יהודה פנה זיווה והדרה של ציונות דתית זו. הקול המפויס, המכיל, החומל, נדם, ובודדים ועצובים נותרנו, זעיר פה וזעיר שם. כבה המאור שהאיר לרבים מאיתנו, ואין מנחם.
והד לי ענה מהרי גוש עציון // שמואל פאוסט
יהודה נוימן ז"ל (תרפ"ח־תשע"ט) היה יליד כפר סבא. בנעוריו למד בישיבת לומז'ה, שם הכיר את הרב שך ואף למד עמו בחברותא, ולאחר מכן התנדב להגנה והצטרף לגרעין של בני עקיבא בהכשרה בטירת צבי. בשנת תש"ז (1946) הגיע עם חברי הגרעין להרי גוש עציון, שם ייסדו את הקיבוץ הדתי עין צורים.
"אבי היה ממקימי רעננה ואני גם רציתי להקים יישוב בארץ ישראל", סיפר לא מכבר בריאיון ליעל פרידסון ("ידיעות אחרונות"), "היה לנו חלום לחיות בשכנות טובה עם השכנים הערבים". החלום לא נמשך זמן רב. עם נפילת כפר עציון נפלו נוימן וחבריו בשבי הלגיון הערבי הירדני. שם היה יהודה לאחד ממנהיגי השבויים. לאחר תשעה חודשי שבי, באייר תש"ט, הקים עם חבריו את קיבוץ עין צורים בבקעת שפיר.
לאחר מלחמת ששת הימים והשיבה לגוש עציון נרתם נוימן לסייע לבני כפר עציון בייסוד ביתם המחודש. הוא ראה בכך תשלום חוב לאבות המתיישבים שנפלו בקרב, שהדריכו בזמנו אותו ואת חבריו הצעירים בהקמת הקיבוץ. לימים סייע גם בהקמתו של קיבוץ ראש צורים בגוש עציון ובייסודה של ישיבת הר עציון באלון שבות.
מתוך תודעה היסטורית מפותחת, דקות לפני שיצאו בשבי הלגיון הערבי הטילו נוימן וחבריו לבור פריטים שונים. לאחר השיבה לגוש איתרו נוימן וחבריו את הבור ומצאו את החפצים. לימים הקים במקלט בקיבוצו מוזיאון, "אוסף תש"ח", המבוסס על פריטים אלה, לצד חפצים מימי השבי בירדן – ביניהם נרתיק תפילין, מעיל לספר תורה, מסמכים, אביזרים צבאיים ועוד, פריטים מימי מלחמת העצמאות וקום המדינה ומהווי התקופה. בשנת תשס"ד הוציא לאור בהוצאת מרכז יעקב הרצוג את ספרו האוטוביוגרפי "בדרך – מכפר סבא לגוש עציון ועד בקעת שפיר".
נוימן נישא לזהבה, נינתו של יואל משה סלומון, ממייסדי פתח תקווה, איתה הקים את ביתם בקיבוץ. שניים מבניהם, יואל ואיתן, נפטרו ממחלה בינקותם, ולאחר מכן היו לזוג שלושה ילדים: נדב, שנספה בשנת תשל"ו בעת טיול ברמת הגולן ערב גיוסו לסיירת מטכ"ל, וייבדלו לחיים ארוכים תמר וחנן.
יהודה נוימן היה ממייסדי מרכז יעקב הרצוג ללימודי יהדות בעין צורים וליווה אותו כל שנותיו. שם הכרתי אותו, לא מספיק לדאבוני. איש שקט ועדין, צנוע ועניו, נעים הליכות, חייכן, מתלוצץ עם כולם ואהוב על כולם, איש ספר ידען, לקטן מקורות ואספן בלתי נלאה. הוא בנה את תוכנית הלימודים במכללת ספיר ובמשך שנים ארוכות היה אחראי על תוכנית פרשת השבוע, "לקראת שבת", לציבור הרחב, שאליה התנדבו מרצים מכל גווניה של החברה הישראלית. כולם חבריו, שלא יכלו לומר לו לא…
את שבת בר המצווה של בני בכורי קיימנו בעין צורים, כשהאטרקציה המרכזית והמפורסמת לבאי הקיבוץ הייתה הרצאתו המרתקת של יהודה על גלגולי הקיבוץ, נפילתו בשבי והתקומה מחדש. וכמובן – ביקור באוסף תש"ח ב"מקלט של יהודה". יהי זכרו המתוק, על מורשתו הטובה, ברוך.
יהודה נוימן מקור ראשון 30 באוגוסט 2019.pdf