ליהודה אהובנו, לשלושים

עפר דרורי 19.09.2019 19:31
ליהודה אהובנו, לשלושים


"כאשר אדם נפטר אנו אומרים "הלך לבית עולמו" והשאלה הנשאלת האם יש שם כל כך הרבה עולמות שכל אחד הולך לעולם שלו? אלא כל אחד הולך לעולם שהכין לו בימי חייו. יהודה אתה הכנת לך עולם של יושר, של עבודה ולמדנות, של מקוריות מחשבתית, של שימור המורשת שלנו בטח בכל הקשור למלחמת השחרור בכלל ותולדות גוש עציון בפרט.



הטלפון מצלצל אצלנו בבית, יהודה על הקוו: "זה יהודה, מה שלומכם?"

ואני עונה "יודקה, למה אתה לא מצלצל? שתיקה וצחוק..."

כמו שהטלפון מיהודה היה קבוע לעתים קרובות ככה התשובה שלי הייתה קבועה. רק פעמים מועטות הצלחתי להקדים אותו וגם אז הודות לתזכורת של אורית שגם היא מאוד אהבה אותו.

רק בהלוויה למדתי שאני לא היחיד שכינה את יהודה, "יודקה", עליו דברתי בגוף שלישי "דוד יהודה" או "יהודה מהקיבוץ" אבל כל השמות והכינויים, כולם שמות חיבה ואפילו אהבה.

אני זוכר את יהודה מילדותי, נסענו הרבה לקיבוץ, לביקורים, להתארח ותמיד היינו עוברים בצומת קסטינה וההורים שלי היו קונים ארטיקים וגלידה "לילדים" וזהבה הייתה תמיד אומרת "לא הייתם צריכים" וההורים שלי היו תמיד עונים "הבאנו לילדים".

אני זוכר את עצמי כילד נוסע עם יהודה בטנדר לשדות ועולה אתו על הקומביין הענק ואנחנו קוטפים את הכותנה ובסוף היום אני מקבל גבעול של כותנה עם פרחים שחלקם פתוחים ולבנים. הלכנו הרבה לרפת אפילו שזה לא היה הענף של יהודה אבל תמיד קבלנו הסברים על הפרות והחליבה וצער בעלי חיים שמחייב חליבה גם בשבת. שם גם למדתי לראשונה בחיי שגם לשמירת שבת יש סייגים, לא הכל שחור ולבן ולא מקרי שאת הלמידה הזו למדתי מיהודה שהיה איש של האמצע ושל הבנת המצבים.

השנים עברו ויהודה החליף תפקידים, סדרן עבודה, סדרן רכב ואז המעבר לגוש עציון, הנסיעות הרבות מעין צורים לגוש ולעתים גם זכינו בביקורים שלו אצלנו. יהודה היה אהוב על כולנו הגדולים והקטנים.

בחודש מארס 1996 זכינו להצטרף למסע שבויי ירדן החוזרים למחנה באום ג'אמל, יהודה היה ממארגני המסע והיוזם המרכזי שלו. עבודת נמלים ותכנון הסתיימה ועברנו את הגבול. בערב התכנסנו באולם במלון שבו שהינו ברבת עמון ויהודה דיבר, סיפר על הזיכרונות ואף דאג שפרופ' שמיר שהיה שגריר ישראל בירדן יישא דברים. למחרת נסענו לפטרה שעליה רק קראנו בספרים ובערב מאוחר חצינו את הגבול בחזרה בהתרוממות נפש אדירה, אנשים שרו באוטובוס ואנחנו שהיינו רק נספחים חשנו באוויר את ההתרגשות של השבויים ובני משפחותיהם. הנסיעה התארכה מעבר למתכונן והחלו להישמע גם תלונות מחלק מהאנשים על השעה המאוחרת. יהודה שהיה המארגן הראשי באוטובוס שלנו ספג בשקט את התלונות וכאשר התקרבנו לקיבוץ ביקש מהנהג לעצור לו בצומת הקיבוץ על הכביש הראשי ולא להיכנס לקיבוץ כמתוכנן והכל כדי לקצר את משך החזרה למרכז הארץ של שאר המשתתפים. אני התרעמתי, כיצד יתכן שמי שארגן את המסע הזה, מי שבלעדיו כל החוויה הזו לא הייתה מתקיימת ילך ברגל עם זהבה ומזוודה בשעה עשר בלילה עד לביתו. ניגשתי אליו ומחיתי שמדובר על דקות ספורות בלבד של עיכוב ויהודה בקולו השקט אמר לי: "עזוב יש אנשים מבוגרים באוטובוס והם צריכים לחזור הביתה". יהודה לא התרצה לבקשתי וירד בשקט מהאוטובוס עם זהבה. יהודה היה אז בן 68 ! ואני ראיתי כמה אי צדק יש בעולם וכמה יהודה רואה את צורכי האחר בעדיפות על שלו.

בשנים האחרונות כבר נסענו ליהודה ולזהבה כמבוגרים והשיחות היו אחרות. אני מצאתי ביהודה אדם מבריק וצנוע בעל חשיבה מקורית בנושאים רבים. אני מאוד אהבתי את דעתו בנושא השגחה פרטית, בתפיסת דת ומדינה שלו ואת המקוריות של אמירותיו. אף שגדל בקיבוץ והיה איש אדמה מעולם לא הלך בתלם, רעיונות על העולם המתחדש, על יהדות שצריכה להתאים את עצמה ועוד. לפני כארבעים שנה בסוף שנות השבעים נסעתי לצפון אמריקה לטיול הגדול שאחרי הצבא. יהודה צייד אותי בעשרות כתובות וטלפונים של אנשים רבים ביבשת אמריקה, את כולם הכיר, כולם היו חבריו, מי בצורה ישירה ומי כהורה של נערים ונערות שהיו מאומצים אצלו בקיבוץ במסגרת תוכנית כזו או אחרת של יהודים הבאים לתקופה קצרה לארץ. כשחזרתי לארץ נסעתי לקיבוץ להודות ליהודה וזהבה, סיפרתי לו על הדרך היפה שקבלו אותי חברים בקנדה ובארה"ב וגם שיתפתי אותו בדברים שראיתי שם בשבתות. יהודים נכנסים למכונית ונוסעים לבית הכנסת. עבורי זו הייתה פליאה גדולה, כיצד אפשר לנסוע להתפלל תוך חילול שבת ויהודה, בשקט הרגיל שלו ובמתינות של דבריו אמר לי כי המרחקים שם גדולים ואם לא ייסעו יתנתקו מהיהדות ולכן יש מקום להקל. הוא לא פסק לאחרים אבל הוא היה מבין ומכיל לסביבה, בטח בתקופה ההיא של שחור ולבן בנושאים אלו.

בתקופת התיכון שלי יהודה שמע על התעניינותי במלחמת השחרור וקנה לי ספר על תולדותיה, ספר זה למדתי כמעט בע"פ ולא ידעתי כי אחזור ללמוד ממנו הרבה שנים לאחר מכן. השנים האלו היו השנים האחרונות לחייו, מצאתי את עצמי עוסק בתקופה זו במסגרת מחקר שאני עורך ומי אם לא יהודה הוא הכתובת להתייעץ, לשאול שאלות ולעלות פרשיות נעלמות. היו לי קושיות שהיה צריך לפענח וידעתי שאם אותם אנשים שעסקתי בהם היו בגוש עציון יהודה מן הסתם ידע לתת לי את התשובה. אפילו בבית החולים באשפוז האחרון הגעתי אליו עם שאלה כמי שמגיע לאורים ולתומים בנושא מסוים.

באחד מביקורי אצלו בהדסה סיפר לי יהודה על שני חרדים שלא הכיר שנכנסו אליו לחדר לקיים מצוות ביקור חולים. במהלך השיחה נודע להם כי יהודה למד בחברותה עם הרב שך, הוא תיאר לי כיצד נעלמו דום ובקשו לגעת בו. באותו יום הוא סיפר לי על קבוצת בנות מחו"ל שנכנסה לחדרו להתעניין  בשלומו והוא סיפר להם על הקרב האחרון בגוש. אמרתי לו האם הוא מוכן לספר גם לי ואצלם אותו ויהודה הגיב "אני לא הולך לשום מקום" וחייך ובכל זאת שידלתי אותו וצלמתי אותו בווידאו בתיאור הקרב. זה הסרטון שנמצא בדף לכבודו ולזכרו באינטרנט שבעיני מהווה את תמצית חייו של יהודה. הקרבות הקשים במלחמת העצמאות והיכולת להיות בן אדם ולהבחין בין אויב שאתה נלחם בו וכעבור רגע האויב פצוע ואתה מושיט לו עזרה תוך סיכון חייך. זה היה יהודה.

כאשר נפטר אבי יוסף יהודה כתב לשלושים דברי ניחומים. אני אקריא כמה משפטים כי הם בעיני מאוד רלוונטיים לא רק למספיד, יהודה, אלא גם למי שאנו מצטערים היום על לכתו. וככה כתב יהודה בינואר 2014:

"כאשר אדם נפטר אנו אומרים "הלך לבית עולמו" והשאלה הנשאלת האם יש שם כל כך הרבה עולמות שכל אחד הולך לעולם שלו?

אלא כל אחד הולך לעולם שהכין לו בימי חייו, יוסי הכין לו עולם של יושר של צדק של עזרה לזולת, עולם של סלילת דרכים וכבישים שעם ישראל יכול לנוע בהם בבטחה, לעולם כזה הלך יוסי".

ואני מאמץ את דבריו של יהודה ואומר: יהודה אתה הכנת לך עולם של יושר, של עבודה ולמדנות, של מקוריות מחשבתית, של שימור המורשת שלנו בטח בכל הקשור למלחמת השחרור בכלל ותולדות גוש עציון בפרט.

ועוד כתבת לאבי באותו המעמד: "לפני מספר שנים עקב אירוע מסוים (הוצאת ספרי "בדרך") כתב לי יוסי מכתב מאוד מרגש והוא מסיים את המכתב בקטע שיר ידוע שכתב עודד פלדמן. שם השיר "מוכרחים להמשיך לנגן" ואני מצטט:

"מדי פעם בפעם פוקע מיתר

וממשיכים לנגן על מיתר אחד פחות

ועוד מיתר אחד פחות

ומיתרים פקעו ולא חזרו חלק חזרו וימשיכו לנגן

מפני שאת המנגינה הזאת

אי אפשר להפסיק

מוכרחים להמשיך לנגן..."

יוסי בלעדיך אנו ממשיכים עם מיתר אחד פחות אבל נמשיך לנגן במיתרים האחרים והנוספים.

ואני אומר לך יהודה ברוח דבריך: יהודה בלעדיך אנחנו ממשיכים עם מיתר אחד פחות אבל נמשיך לנגן במיתרים האחרים הנוספים.

השארת אחריך ילדים נפלאים, את חנן ותמר ואת בני זוגם, את הילדים שלהם נכדיך שכולם מהווים דוגמא ומופת לאהבת אדם, לכיבוד הורים, סבים וסבתות, אין מילים בפי להודות לכם הילדים והנכדים על כל מה שעשיתם ליהודה, האהבה והמסירות.

כשחזרתי מהלוויה הביתה אמרתי לאורית, הנחמה היחידה שיש לי באירוע העצוב הזה שעכשיו יהודה יוכל להיפגש עם כל אהוביו ואוהביו במהלך חייו.

מי ייתן

ליהודה אהובנו, לשלושים


ליהודה אהובנו, לשלושים


הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה