מאחורי הקלעים של הספר "איה פלוטו"

איתמר לוי דף המידע של איתמר 16.03.2008 06:17

ציטוט מדברי המחבר של דף המידע: "שני דברים הציתו את דמיוני וסקרנותי בזמן חיפוש החומר לדף המידע בנושא לאה גולדברג, ושניהם קשורים לספר 'איה פלוטו': מדוע בחרה לאה גולדברג לציין את שמה כך - "חרוזים: לאה גולדברג"? ומהי ההקדשה המסתורית המופיעה בעמוד השער, מעל שמו של הספר - "לאסנת". רק לידיעתכם: א. בכל ספריה של לאה גולדברג מופיע שמה בלי תוספת, וזאת הפעם היחידה שמצורף לשמה הסבר כלשהו. ב. אין זה מקובל למקמם הקדשה מעל שם הספר בעמוד השער, זהו בדרך כלל המקום לציון שמו של המחבר".



לאתר המקורי של איתמר לוי
 
כתבה בהארץ בעיקבות הגילוי של איתמר לוי
 
פלוטו מזמן חזר, אך הסיפור עוד לא נגמר / אלי אשכנזי

"אנשים מתגעגעים לתמימות של הסיפור, שמכיל הרבה סמלים ישראליים שהיו במרכז ונדחקו לשוליים" - כך מסבירים ארי ודינה רון, המחברים המקוריים של ספר הילדים הקלאסי שחרזה לאה גולדברג, את ההתעניינות המחודשת בהם
מאת אלי אשכנזי
 
"זו סערה שכלל לא מובנת לי", אומר בנינוחות ארי רון, כשהוא יושב עם אשתו, דינה, בסלון ביתם המשקיף על מפרץ חיפה, מעל גן הבהאים. "פתאום הכל יוצא במכה אחת וזה נראה לי קצת בומבסטי", הוא מספר. בימים האחרונים מוצפים בני הזוג רון בפניות רבות מצד קוראים, עיתונאים ומתעניינים אחרים, בעקבות הפרסומים על היותם "הוריו הביולוגיים" של ספר הילדים "איה פלוטו". "מדברים במונחים של 'פתרון תעלומה', כאילו חפרו בהר הבית, מתחת לאל אקצה, ומצאו דברים שהוסתרו, אבל שום דבר פה לא היה מוצפן, הכל היה גלוי. אני לא מבין למה פתאום עכשיו, בשנת 2008, העסק הזה יוצא בכזה רעש", תמה רון.
כבר לפני 13 שנה פירסם "הארץ" את גלגולו של אחד מספרי הילדים הפופולריים ביותר בישראל: כיצד "נולד" הספר בבית משפחת רון הצנוע שבקיבוץ מגידו, הגיע לידי הסופרת לאה גולדברג, ולבסוף אל בתיהם של מאות אלפי ילדים בארץ. ואולם בשבועות האחרונים, בעקבות פרסום על מקור הספר באתר האינטרנט של מאתר הספרים איתמר לוי, נוצר גל חדש של התעניינות. בני הזוג מקבלים מבול של טלפונים, חלקם מאנשים ששנים לא היו אתם בקשר. נראה כי הסיפור שמאחורי הספר - העובדה כי לאה גולדברג אינה המחברת המקורית שלו - מעורר התרגשות רבה בקרב רבים ש"איה פלוטו" הוא מרכיב מרכזי בזכרונות ילדותם.
בני הזוג רון משערים כי ההתעניינות העכשווית בכתיבת הספר קשורה בגעגוע לצניעות המגולמת בסיפור ולתמימות: "שנת השישים למדינה מביאה לגל נוסטלגיה", הם אומרים, "ואנשים נוטים להתגעגע לילדותם ולתמימות של פעם שבולטת בסיפור. יש בו גם הרבה סמלים ישראליים שהיו במרכז ונדחקו לשוליים, כמו הקיבוץ של פעם, הרפת, השדות".
 
כלב אהוב
אז על מה כל המהומה? בעמוד הראשון של הספר הקלאסי כתוב "ציורים: ארי רון", "חרוזים: לאה גולדברג", ולמעלה מופיעה ההקדשה "לאסנת". לדברי איתמר לוי, בכל ספריה של לאה גולדברג מופיע שמה בלי תוספת, וזוהי הפעם היחידה שמצורף לשמה הסבר כלשהו. כמו כן, לוי מצביע על העובדה שלא מקובל למקם הקדשה בעמוד השער, מעל שמו של הספר, איפה שנהוג בדרך כלל לציין את שם המחבר.
ארי רון, בן 76, ואשתו דינה, בת 74, באו לקיבוץ מגידו מירושלים בתחילת שנות ה-50. רון החל ללמוד ציור ב"בצלאל", אך לימודיו נקטעו עם הגיוס לצבא. בקיבוץ עבד במה שנדרש ממנו: "הייתי רפתן, דירניק, נויניק. עבדתי גם בשדות, אני זוכר את החריש עם הדי-6 בשדות הקיבוץ כשבסמוך הפידאיונים היו עוברים. החיים אז היו נהדרים, אהבנו את הקיבוץ". הוא מספר כי לא פסק מעיסוק באמנות, ואחד הביטויים לכך היה ציור הקישוטים לחדר האוכל בחגים.
כשרונו האמנותי התבטא גם בתא המשפחתי, לאחר הולדת בתם הבכורה של בני הזוג, אסנת, ב-1955. "ילדי השמש" היו באים אז לחדר ההורים לכמה שעות בסביבות ארבע אחר הצהריים, עד שובם לבית הילדים בשעות הערב. ההורים ביקשו להקדיש את מעט השעות המשותפות עם בתם לקריאה משותפת של סיפורים, אך "כמעט לא היו אז ספרי ילדים מקוריים בעברית, רובם היו מתורגמים", הם מסבירים.
בשלב מסוים גילה ארי כי בתו הפעוטה מתרגשת מאוד מציור שהכין של כלב הפודל המשפחתי, פלוטו, ולכן צייר בשבילה עשרה ציורים נוספים של הכלב האהוב, שליווה את המשפחה במשך 18 שנים. דינה, שעבדה בחינוך, המציאה סיפור שהתלווה לציורים, וילדי הקיבוץ שהתאספו מדי ערב על הדשא רותקו לעלילותיו של הכלב.
"מישהו בקיבוץ אמר שכל ילדי הקיבוץ צריכים ליהנות מהציורים", נזכר רון, ועשרת הציורים נתלו על לוח המודעות בחדר האוכל. דבר התערוכה הגיע במהרה לאוזניהם של אנשי מחלקת החינוך של הקיבוץ הארצי, ואלו הפצירו ברון להעביר את תערוכת הציורים בין קיבוצי התנועה. "אמרתי שזה לא בא בחשבון - הציורים ייהרסו ככה", הוא אומר. אך אנשי התנועה לא ויתרו והפנו אותו ל"ספריית פועלים", כדי לפרסם את הציורים כספר.
 
מאחורי הקלעים של הספר "איה פלוטו"  מאחורי הקלעים של הספר "איה פלוטו"  מאחורי הקלעים של הספר "איה פלוטו"
צילומים: ירון קמינסקי
בתמונה מימין: אוסנת ופלוטו בקיבוץ בשנות החמישים. במרכז: הזוג ירון עם הציורים המקוריים. משמאל: ארי רון ואלבום התמונות
 
כ-70 מהדורות
לאה גולדברג ערכה אז את "אנקורים" - מדור ספרי הילדים של "ספריית פועלים". לדברי רון, "אצלה הדברים היו נחתכים, היא אמרה שהסיפור יפה, אבל שילדים קולטים רק בחרוזים". בני הזוג רון קיבלו את דבריה של גולדברג. "היא היתה אוטוריטה, מורה ומשוררת נערצת", אומרת דינה.
גולדברג חרזה את עלילת הסיפור, ובתוך חודשיים-שלושה פורסם הספר, "כי הייתי חייב לצאת ללימודי גרפיקה בצרפת", מסביר רון. בקשתו היחידה של רון מגולדברג היתה לכתוב הקדשה ארוכה לבתו אסנת. גולדברג נעתרה ברצון וכעבור כמה ימים שלחה לארי מכתב, שבו גם עידכנה אותו כי הספר ייקרא "איה פלוטו" ולא "איפה פלוטו": "לספר שלך (ואני שמחה מאוד שיופיע במהרה!) יש להוסיף עמוד שער: 'איה פלוטו. צייר: ארי רון. חרזה: לאה גולדברג'.... אבקשך לכתוב רק ?לאסנת'. על ידי מלה אחת זו אתה עושה חסד גם אתי ומרשה לי להשתתף בהקדשה לבתך, מה שינעם לי מאוד. הייתי רוצה מאוד להגיע אליכם ולראות את הגברת הצעירה וכן את דינה, אלא שבינתיים אין מצב בריאותי מרשה לי קפיצות יתרות. על כל פנים, מקווה אני שאגיע אליכם באחד הימים, והרבה ברכות לדינה".
הצלחת הספר ידועה - "איה פלוטו" יצא לאור בשנת 1957, ומאז הופיע בכ-70 מהדורות. לפני כמה שנים יצאו לשוק משחק ילדים המבוסס על הספר, ואף מצעי מיטה לילדים עם ציוריו של הכלבלב מקיבוץ מגידו. "זה יהיה בסוף כמו עם אלביס", צוחק רון. הוא מספר כי "פלוטו נבנה לאט לאט, אבל עם השנים יצאה עוד מהדורה ועוד מהדורה, אני חושב שנקודת המפנה התחילה בשנות ה-70 וה-80, כשהילדים שגדלו על הספר גדלו וקנו את הספר לילדים שלהם".
לדברי חוקרת ספרות הילדים יעל דר, העובדה שגולדברג חרזה סיפור שהוכתב על ידי סדרת ציורים אינה מפתיעה: במסגרת עבודתה ב"דבר לילדים" נהגה גולדברג לקבל שבוע אחר שבוע רצועות קומיקס מאוירות בידי המאייר אריה נבון ולחרוז להם סיפור. בין השאר היא חרזה את סדרות "אורי מורי", "אפרוח בילבולמח", ו"קטינא הקטן".


הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה