יום הזכרון הפרטי שלי

עפר דרורי 08.05.2008 03:18
יום הזכרון הפרטי שלי


בשבילי יום הזיכרון לחללי צה"ל הוא זיכרון מלחמת יום הכיפורים בה השתתפתי כחייל צעיר * שבירת מיתוסים , הבנה ולקחים * פלוגה י' שסבלה אבדות כבדות * חברי הטוב לכתה אברהם רוזנברג ז"ל * איתן שביט ז"ל הקצין על הנגמ"ש שלי * וההכרה שאנו יכולים בלב שלם גם אם הוא מלווה בעצב נורא לברך "שהחיינו וקיימנו והגענו לזמן הזה"



יום הזכרון הפרטי שלי

 

בשבילי יום הזיכרון לחללי צה"ל הוא זיכרון מלחמת יום הכיפורים בה השתתפתי כחייל צעיר בן 19, כחודש בלבד לאחר השלמת מסלול האימון בפלוגת חרמ"ש צעירה בסיני. ביום ראשון ה- 7 באוקטובר 1973 היינו אמורים לרדת לתעלה ולהחליף את כוחות חטיבה 14 ששהו בה וזאת למשך שלושה חודשים, לאחריהם היינו אמורים לחזור לעורף לאימונים. אני זוכר כמו אתמול את רגע ההקפצה בשבת בבוקר עת הייתי עם מספר חברים בבית הכנסת של האוגדה ברפידים. הפסקנו את התפילה ורצנו ברגל למחנה הגדוד למשטח הנגמ"שים, קשרנו את הציוד האישי לנגמ"שים והיינו מוכנים לתנועה.

רגע לפני התנועה קבלתי הוראה מהסמ"פ גלעד דשא ז"ל לעבור לפלוגה אחרת, התחושה הייתה קשה שדווקא ברגע הקריטי אני מופרד מחברי לפלוגה שאתם הייתי במשך  מסלול שלם של אימון ואני נאלץ להצטרף לאנשים שלא הכרתי. אני זוכר את רגע ההיסוס לפני הלחיצה על מתנע הנגמ"ש שהיתה כרוכה בחילול שבת ויום כיפור כאחד. אני זוכר גם את אי הידיעה שלי שמותר לשבור את הצום ועם רדת ליל כאשר כבר התקרבנו לתעלה את המבט שלי בשמי הלילה בניסיון לאתר שלושה כוכבים לפני שנעתרתי לחברי לנגמ"ש לאכול סנדויץ'. לקח לי ולחברי כמעט יומיים כדי להבין שאנו במלחמה כוללת ולא במין יום קרב שסופו חזרה לבסיס. האמונה הטוטלית שלא עומדת מלחמה על הפרק הייתה כל כך גדולה שההבנה שמדובר בכל זאת במלחמה חלחלה לאט מאוד לתודעה.

 

אצלי וגם אצלי חברי נשברו כמה מיתוסים שאני מניח שהשפיעו על חיי לאחר מכן. כצעירים התגייסנו פחות משש שנים לאחר מלחמת ששת הימים גדלנו על הידיעה שלחיל האוויר ידרשו לא יותר משלוש שעות כדי להשמיד את חילות האוויר של צבאות ערב. והנה לא רק שחילות האוויר של האויב אינם מושמדים, המטוסים היחידים שאנו רואים בשמים הם מטוסים מצריים ועיראקיים והם מפציצים אותנו. לשמחתי ולמזלי ברמה האישית הצלחנו בשתי הזדמנויות שונות להפיל מטוסי אויב תוקפים ולכן החוויה האישית שלי מתקיפה אווירית אינה טראומתית, אבל כוחות אחרים נפגעו קשה מהתקפות כאלה ובשביל אותם חיילים רעש מטוס באוויר גורם לחלחלה עד היום.

 

המיתוס השני שנופץ לנו היה שצה"ל מעביר את הלחימה לשטח האויב. בכל מהלך מסלול האימונים לימדו אותנו על מלחמת תנועה ועל חשיבותה בהעברת הלחימה לשטח האויב, עוד הסבירו לנו כמה לחימה התקפית כזו חוסכת בנפגעים ומשבשת את שיווי המשקל של האויב. והנה אנו נלחמים שבוע ויותר על שטחנו ומי שמעביר את הלחימה לשטח שלנו הוא האויב המצרי. מעולם לא התאמנו בקרב הגנה והסיטואציה בה אנו מנהלים אש מעמדות סטטיות לצדם של הטנקים של הגדוד כנגד האויב מבלי לבצע התקפה הייתה מוזרה ולא מובנת. היה ברור למי שהיה שם שזו לא הלחימה שאליה התאמנו ושבדרך זו לא ניתן לנצח ולסיים את המלחמה. עוד מיתוס שנשבר, למדנו שצה"ל דואג לכך שהמלחמות תהיינה קצרות. במלחמת ששת הימים צה"ל כבש שטח הגדול פי שלושה משטחה של מדינת ישראל והנה עתה כבר עברו שמונה ימים שאנו נלחמים במקום אחד בלחימה שוחקת וסופה של המלחמה אינו נראה באופק.

 

מיתוס נוסף שנופץ לנו החיילים הצעירים התייחס לעובדה שהמפקדים תמיד יודעים מה הם עושים. חוויתי כחייל פשוט פקודות לא הגיוניות של מפקדים שלא היו בקדמת הלחימה וההנחיות שלהם היו מנותקות מהמציאות. במקרים האלה למדנו מהר מאוד החיילים הפשוטים את שיש לבצע ואת שיש לבצע רק לאחר הכנה מתאימה. לאחר כמה ימי לחימה הבנו שחיינו תלויים בהתנהגותנו המבצעית והשמירה על מה שלמדנו והתאמנו עולה בחשיבותה על הוראות אקראיות שניתנו בצורה בהולה ע"י מפקדים לא אחראיים. למזלי ברוב המלחמה חוויתי מפקדים מסוג אחר, בעלי אומץ לב בלתי רגיל, נותני דוגמא אישית שהלכנו אחריהם ללא כל ערעור.

 

ממלחמת יום כיפור יצאתי בהבנה שאין לי על מי לסמוך אלא על עצמי. אם בנגמ"ש יש תקן לשלושים ארגזי פעולה של מא"ג כאשר יצאנו לקרב מספר ימים לאחר פריצת המלחמה העמסנו על הנגמ"ש כמות כפולה של ארגזי פעולה. כנ"ל לגבי מזון, תחמושת, מים וכו', למדנו שיש מקרים בהם האספקה לא מגיעה בזמן ולכן עלינו לסמוך על עצמנו.

למלחמת שלום הגליל, תשע שנים לאחר מכן יצאתי והפעם כמילואימניק כאשר הפלוגה שלי מצוידת לעייפה. רק צבא שבע יוצא לקרב ללא אוכל ומים ובונה על כך שיחידות התחזוקה יגיעו לקו הראשון וישלימו את החסר.

 

יום הזיכרון הפרטי שלי הוא הפלוגה שלי, פלוגה י' – פלוגת החרמ"ש של גדוד 79 שהפסיקה להתקיים בתוך יממה מתחילת המלחמה לאחר שספגה אבדות כבדות של שמונה עשרה  הרוגים ושלושים ואחד פצועים. חלק מן ההרוגים חברים טובים שלי מתקופת הטירונות ואימון הלוחם. שאר חברי הפלוגה שנותרו בחיים הצטרפו ליחידות לוחמות אחרות בדרך מופלאה ללא מפקדים וללא קשר בין אחד לשני.

 

לפני שלוש שנים, שלושים ושתים שנה לאחר המלחמה הוצאתי ספר על הפלוגה המבוסס על עדויות של אנשי הפלוגה שנותרו בחיים ואז בפעם הראשונה יכולנו חברי ואני להבין מה בדיוק קרה שם. במשך שנים כל אחד מאתנו הכיר את סיפור הלחימה של הנגמ"ש שלו ושל חבריו לכתה ועתה לאחר הוצאת הספר הבנו את התמונה המלאה. את הנחישות ואומץ הלב של דני וינגרוד ז"ל, מ"מ 1 שממש חיפש את המלחמה גם כאשר שאר הפלוגה התפרקה וחזר שוב ושוב לקו האש עד שנפגע ונהרג. את פעולת החילוץ הנועזת של גיורא ואורי ממח' 3 שלקחו שני טנקים מהתאג"ד והובילו אותם לחבריהם הפצועים בקרבת התעלה. את גבורתו של נדב ממח' 2 שקפץ לתא המפקד והשיב אש לאחר שהמ"מ נפגע ליד קנטרה ונפל פנימה, וחילץ את נגמ"שי המחלקה מהמארב. את הרצל ממח' 2 שהתעשת בעת מארב וחילץ את הנגמ"ש עם לוחמיו תחת אש כאשר אין מפקד בכלי ואת שאר החיילים שפעלו כחיילים מנוסים אף שהיו פחות משנה בצבא.

לאחר הוצאת הספר ובסמוך אליו ביום השנה השלושים ושתיים למלחמה ערכנו ביקורי משפחות לשמונה עשרה משפחות חללי הפלוגה וחלקנו להם עותקים מהספר. אלה היו פגישות מרגשות ביותר בעיקר כי ברוב המקרים זו הייתה הפגישה  הראשונה בין בני המשפחה לבין החברים שלחמו לצד הבן ברגעיו האחרונים וזו הייתה הפעם הראשונה שבה שמעו את סיפור הקרב האחרון של הבן. אמא של שטרית פתחה את הדלת ואמרה: "חיכיתי לכם כבר שלושים ושתיים שנים".

 

יום הזיכרון הפרטי שלי הוא חברי הטוב לכתה בתיכון אברהם רוזנברג ז"ל שכינינו בשם "רוזה". רוזה היה מהאנשים שכל מה שנגע בהם נעשה בהצטיינות, פיזיקה ומתמטיקה, משחק הכדורעף, קליעה למטרה במסגרת הגדנ"ע, טירונות שריון, אלוף צה"ל בתותחנות טנקים, וחניך מצטיין בקורס מפקדי טנקים. אברהם נשאר נגד רצונו בקורס המט"קים כגנן להדריך מחזור אחד של מפקדים. כאשר פרצה המלחמה הוקפץ הגדוד שלו לסיני והצטרף לגזרה הצפונית של התעלה שם נפגע הטנק של רוזה והוא פונה לתאג"ד, אחרים התפנו לתאג"ד אחורי כפי שהצטוו אבל רוזה כבר קלט שאם ברצונו להישאר בחזית עליו להישאר בתאג"ד הקדמי, לשם יגיעו טנקים פגועים נוספים ושם יוכל להצטוות מחדש. וזה אכן מה שקרה. הגיע טנק שמפקדו נפגע ורוזה עלה עליו. ב-8 באוקטובר בהיותו על טנק צנטוריון של מפקדת החטיבה הצטרף מיוזמתו לגדוד טנקי פטון שהסתער על מתחם גשר הפירדאן שבצמוד לתעלה, נפגע ונהרג.

 

יום הזיכרון הפרטי שלי הוא איתן שביט ז"ל קצין החימוש של גדוד 184 שפגשתי ביום השני למלחמה ואשר סיפח את הנגמ"ש שלנו אליו לאחר שנותרנו לבדנו. איתן שהיה על הנגמ"ש שלי בליל הפריצה ב-15 באוקטובר בו נעה חטיבה 14 בתפר שבן שתי ארמיות מצריות והגיע עד לתעלה בעורף המצרים. אותו לילה שהיה הלילה הקשה ביותר שלי במלחמה, לחמו כוחות חטיבה 14 במצרים בטווחים של מטרים בודדים. אני הייתי באותו הלילה יחד עם הגדוד השלישי בשדרה החטיבתית. בטרם יצאנו משטחי הכינוס התלוצצנו החיילים בנגמ"ש על כך שסוף סוף אנו לא הראשונים למגע וכי יש שני גדודים שנעים לפנינו. המציאות הייתה שונה, אכן היינו הגדוד השלישי בשדרה החטיבתית אלא שגורם ההפתעה שיחק לצדם של שני הגדודים הראשונים שנכנסו לעורף הכוחות המצריים והפתיעו אותם כך שמהמצרים היו בטוחים שאלה תגבורות שריון שלהם. כאשר אנו הגענו לצומת טרטור לכסיקון בציר התעלה המצרים הבינו שאנחנו כוחות צה"ל ופתחו עלינו באש תופת מטווחים קצרים ביותר. לאורך כל הלילה הארוך הזה איתן תפקד באומץ לב ואנו החיילים בנגמ"ש שאלנו את עצמנו האם תכונת הפחד לא קיימת אצלו כלל או שהוא שחקן מצטיין ומצליח להסתירה בצורה מדהימה. בנקודת זמן מסוימת בלחימה קיבל איתן הוראה להישאר בצומת היות ונשארנו נגמ"ש בודד שאינו פגוע. במקביל זיהו המצרים את הטנקים הפגועים בצומת והתחילו להמטיר עליהם טילי נ"ט. הטילים התפוצצו על סיפוני הטנקים וגרמו לנפגעים נוספים. אני זוכר טנקיסטים לוחמים מתוך טנקים בוערים ומשיבים אש ממקלעי הצריח כאשר סיפון הטנקים בוער. עם התגברות האש איתן התחיל לחלץ פצועים מהטנקים הבוערים, לאחד סייע בהליכה מהטנק הפגוע לנגמ"ש שלנו ואת השני משך מתוך הצריח וכך חילץ פצועים נוספים. בסוף הלילה ההוא כאשר הגענו לתאג"ד היו על הנגמ"ש 32 אנשים רובם פצועים. לקראת צהרים נקראנו לחזור שוב לקו מהתאג"ד כדי לחלץ פצועים נוספים.

באותו הזמן כמו באירועים אחרים השתלטה התחושה הקשה של החזרה אל קוו האש מתוך העורף הבטוח. בזמן שהיינו בקו הראשון היינו עסוקים בלחימה או בחילוץ פצועים ולא התפנינו למחשבות. הקושי האמיתי היה החזרה מהקו האחורי בו היה התאג"ד לקו האש הקדמי, המעבר הזה משלווה ושקט יחסיים לרעם התותחים, ירי המקלעים והתפוצצות הפגזים היה קשה ביותר לעתים קשה יותר מאשר ההימצאות בקו הראשון.

חזרנו על ציר עכביש והנגמ"ש שלנו נפגע מטיל בדופן ימין, איתן נפצע קשה ומת. לאחר המלחמה הוענק להוריו ציון לשבח של הרמטכ"ל על אומץ ליבו ואחוות לוחמים שגילה בעת חילוץ הפצועים תחת אש מחניון הטנקים הפגוע בצומת טרטור לכסיקון.

 

אז מהו יום הזיכרון הפרטי שלי ? אלה החברים והמפקדים שנהרגו והחברים לפלוגה. הזיכרון של חייל צעיר בן 19, בפלוגה מבצעית צעירה שמתאמן ל- "ביחד" הזה של מחלקה ופלוגה ומוצא את עצמו לבד עם אנשים שלא הכיר טרם המלחמה. ומתוך כל הכאוס הזה, האבדות הכבדות והרגעים הקשים צומח הניצחון כאשר המלחמה מסתיימת שאנו בגדה המערבית של תעלת סואץ וכוחות צה"ל בצפון נמצאים 30 ק"מ מדמשק.

 

במלחמת יום הכיפורים איבד צה"ל כ- 2500 לוחמים כאשר האוכלוסייה מנתה כשלושה וחצי מליון בני אדם. במלחמת העצמאות איבדה המדינה כ-6000 אזרחים וחיילים כאשר האוכלוסייה מנתה שש מאות אלף בני אדם. רק בהתייחס לנתונים אלה ניתן להבין באיזה מחיר ובאיזה נס זכינו בעצמאות ומתוך כך גם להבין את גדולת היום - יום העצמאות.

אנו יכולים בלב שלם גם אם הוא מלווה בעצב נורא לברך "שהחיינו וקיימנו והגענו לזמן הזה".

חג עצמאות שמח לכולם.

 



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה