הבעת דעה (בכתב) ע"י מפקדים בכירים בצה"ל

אני מסכים עם דבריו של סא"ל מינקוב בדבר הצורך להרגיל מפקדים בכירים בצבא לכתוב ולהביא את עמדתם בכתב גם לשם שיפורה וגם כדי לאפשר ביקורת בונה עליה.

לצד זאת אני הייתי מחדד את הצורך ליצור מצב בו מפקדים לא יחששו מלהביע את דעתם בכלל ובכתב בפרט. להערכתי חלק ממפקדי צה"ל למדו לחשוש מלהביע את דעתם בצורה ברורה ונחרצת מחשש לקידומם ומחשש להתעמת עם מפקדיהם.

היו בצבא תקופות ואיני יודע מה המצב המדוייק בהווה בו מפקדים בכירים הקיפו עצמם בבני צלמם, בעלי היסטוריה צבאית משותפת ובאומרי הן קיבוצי על דבריהם. מפקדים שהעזו להביע את עמדתם בצורה ברורה נחסם קידומם. היו שנים בהם המטכ"ל היה מורכב מיוצאי אותה יחידה ומאותו חייל דבר שיצר אחידות בדעות, אחידות בעבר הצבאי והעדר כמעט מוחלט של איפכא מסתברא שהיא חשובה לכל גוף שרוצה להיות חדשני וחף מקונספציות.

בזמנו בעת הדיונים על סגירת טנק המרכבה, שתקו מפקדי השריון הבכירים כדי לא "להסתבך" עם מפקדיהם. כאשר הצבא שינה את תפיסתו כשנה ויותר לפני מלחמת לבנון השנייה, כולם הרכינו ראש וקיבלו עליהם את המונחים שאין להם יכולת להביא הכרעה כמו "אש מנגד" ועוד ביטויים אקדמיים שאינם עומדים במבחן המציאות. באה מלחמת לבנון השנייה והראתה שהכרעה יכולה להיות מושגת רק באמצעות כיבוש שטח ואותו ניתן להשיג באמצעות תמרון. הצבא לא עמד ביעדים אלו מסיבות שונות כמו העדר אימונים, העדר מקצועיות ועוד, כולם נגזרת של תורות לחימה "חדשניות" שרק עוז הרוח וגבורת הלוחמים כיסו עליהם. אבל האם יתכן שכל מפקדי הצבא הבכירים לא ראו זאת? אני בספק, אני נוטה להאמין שגם מי שראה העדיף את השיקול האישי ואת חוסר הרצון להתעמת עם מפקדיו. אילו בצבא הייתה שורה אווירה של ביקורת בונה, של כבוד לדעה שנייה, של פתיחות מחשבתית, הרבה מהכשלים שהתגלו תחת אש ובמחיר חיי אדם היו נמנעים.

אנשי דור מלחמת יום הכיפורים שחוו על בשרם שתיקה קולוסלית של מפקדים בכירים ושילמו בגופם ובחיי חבריהם יודעים כי השתיקה וההתקרנפות הם אם כל רע. חריג ויוצא דופן כמעט בכל הצבא היה סא"ל מוני ניצני מג"ד טנקים 79, אשר לא קיבל את עמדת אמ"ן בדבר כוונות המצרים והחליט רק על סמך מראה עיניו בהרימו משקפת בתעלת סואץ על הצד המצרי של התעלה, להכניס את גדוד טנקים שבפיקודו לכוננות מרבית שלושה ימים לפני המלחמה וזאת בניגוד גמור לעמדת הצבא, הפיקוד, האוגדה והחטיבה. כתוצאה מעמדתו הברורה בניגוד לעמדת מפקדיו לא נפגע איש מחיילי הגדוד מהפצצת מטוסים המצריים את סיני ב-6 באוקטובר 1973 בצהרים וזאת בשונה משאר גדודי החטיבה ושאר כוחות הצבא בסיני. על הפיקוד הבכיר לעודד חשיבה עצמאית, עימות מכבד ועמידה על דעות. בסופו של דבר מתקבלת ההחלטה של המפקד, אבל עד ההחלטה יש לעודד ולאפשר ריבוי דעות ובמיוחד אלו שאינן שגרתיות.

הכתיבה עצמה כפי שנכתב במאמר מחדדת את עמדתנו ומאפשרת לנו לבצע ביקורת בונה על הדברים גם תוך שמיעה של עמדות עמיתים על הנכתב. כדי לבצע זאת עלינו לחנך את מפקדנו לאומץ לב שאני מכנה כבר שנים "אומץ לב אזרחי" שבשונה מאומץ לב צבאי לנוכח פני אויב דורש משהו אחר. לעתים הייתי אומר אומץ לב אזרחי דורש יותר מאשר אומץ לב צבאי. אם הכתיבה תהיה אחת הדרכים להשיג אומץ לב זה דיינו.