על גיוס נשים לצבא
|
אסתר ארדיטי מקבלת הצל"ש הראשונה בצה"ל, 1955 (הצל"ש הומר לעיטור המופת בשנת 1973)
(337) תגובה לטור של רחלי מלק בודה, מקור ראשון (4/12/20)
אין לי עמדה ברורה לגבי גיוס בנות לצבא הקרבי. אני נוטה להזדהות עם מה שמלק-בודה כתבה והוא שיש לבחון כל מקרה לגופו. רוצה הבת המתגייסת לשרת בקרבי כולל בשריון או בסיירת ויש לה כישורים גופניים לעמוד בנדרש, אין סיבה למנוע ממנה את השרות. יש להיזהר מאוד מעמדות המתנגדים הקובעים קטגורית כי יש סכנה בריאותית לבנות המתגייסות לקרבי מבלי לבדוק פרטנית את המקרה. יש הרבה מאוד גברים המשרתים ביחידות עורפיות שאם תיתן להם לשרת ביחידות קרביות יגרמו להם נזקים בריאותיים. ההחלטה צריכה גם כאן להיות פרטנית.
אני רוצה להוסיף לדיון קצת נתונים על נשים ששרתו במלחמת השחרור בשרות קרבי וזאת מתוך מחקר שאני עורך בשנים האחרונות על גיבורי מלחמת השחרור. מן המחקר עולה כי מתוך 913 חללים אזרחיים במלחמת השחרור, 336 מהן היו נשים כלומר כמעט 37 אחוזים.
מייד לאחר המלחמה הומלצו לוחמים לאותות הצטיינות שונים (בשפתנו אנו "צל"שים"). מתוך למעלה מ-1200 מומלצים לאותות הצטיינות, 72 מהן היו נשים (כשישה אחוזים). המספר אינו גבוה אבל יש בו כדי להבהיר שנשים לא רק השתתפו בלחימה אלא גם הצטיינו בשדה הקרב. למעלה מ-3 אחוזים מהם נפלו בקרב בעת ביצוע מעשה הגבורה.
אגב, אם אנו בודקים כמה נשים זכו מקום המדינה בעיטורים וצל"שים המספר הוא 26. כלומר כשליש בלבד ממספר הלוחמות שהומלצו לצל"ש במלחמת השחרור, לפחות שליש מתוכן על פעילות שאינה קרבית.