אות המערכה ללבנון – כוונה טובה ואכזבה מרובה
|
(144) בתחילה להילחם על ההכרה במלחמה ועכשו להילחם על הזכאות? אין אבסורד מזה
מלחמת לבנון או בשמה הרשמי מבצע שלום הגליל הסתיימה בשנת 1982. לקח למדינה ולצבא כמעט ארבעים שנה להכיר בתקופת הלחימה הארוכה הזו כמלחמה וגם זאת לאחר לחץ ציבורי של שנים של לוחמים שהיו שם והרגישו שהמדינה פשוט מתעלמת מהם. הכרת המדינה בלוחמיה או ליתר דיוק אי הכרת המדינה אינה תקלה נקודתית, זוהי כבר שיטה. הלוחמים שהשתתפו במלחמת ההתשה בתעלת סואץ ובמערב סיני זכו להכרה מאוחרת גם הם. מלחמת ההתשה התחילה ביוני 1967 והסתיימה באוגוסט 1970, רק בשנת 2003 באיחור של 32 שנים הוכרה המלחמה והלוחמים בה זכו לאות וגם זה בזכות אריק שרון שהיה מפקד הפיקוד במלחמה וראש הממשלה בעת ההחלטה. האינתיפאדה החלה בשנת 1987 והסתיימה בשנת 2006. היו בתקופה זו אירועי לחימה רבים עם נפגעים רבים. גם תקופה זו לא זכתה להכרה של מלחמה, יתכן שהמערכת ממתינה לחלוף 40 שנה מסיומה כלומר לשנת 2046.
אז אחרי ארבעים שנה הצבא המליץ, המדינה אישרה וחשבנו שסוף טוב הכל טוב. מסתבר שלא. משום מה הגורמים הרלוונטיים בצה"ל החליטו שהזכאות לאות תהיה שונה מכל מה שהיה מקובל שבעים שנה ויותר. בניגוד לעבר הזכאות אינה נקבעת על פי תקופת שרות של החייל הבודד בתקופה שהוגדרה כמלחמה, אלא הזכאות נקבעת עפ"י היחידה שבה שרתת. כלומר קודם כל נבדקת היחידה עם היא זכאית ולאחר מכן השיוך שלך ביחידה. לכאורה פרט טכני אבל המשמעות שלו שרבים רבים לא יהיו זכאים לאות ואם ירצו בו יאלצו לערער על ההחלטה. הסיבה המרכזית היא שרישומי צה"ל אינם מדויקים ואין בידי הצבא רשימה מלאה של כל היחידות ששירתו בלבנון במשך כמעט עשרים שנה. התוצאה דחיה רבה של זכאים.
הצבא כפי הנראה הבין שתהיה בעיה ולכם העמיד לרשות המשרתים שיש להם מוטיבציה רבה אמצעי לערור. בנושא זה יש חוסר הבנה בסיסי של הצד הפסיכולוגי של החייל מול המערכת. אות מלחמה זהו דבר שהמדינה / צבא מעניקים לחייל על לחימתו בתקופה נתונה, מעין הכרת תודה רשמית. אם הלוחם צריך לבקש/להתחנן על קבלתו של האות, הערך שלו יורד. לא רק שלוחמים רבים נלחמו במשך שנים שיכירו בלחימתם עכשיו הם נדרשים לגם להילחם על הזכאות שלהם לאות. אין פספוס גדול מזה.
ועוד נקודה טכנית שולית... נסיתי להיכנס למערכת הערעור אבל היא אינה עובדת... מה יש להוסיף?
דוגמת מסך הערעור (שימו לב לשרות שדות למילוי ללא כותרות לשדות):
