לא לומדים לקח

בשבועיים האחרונים צה"ל שינה כיוון בתגובתו כלפי החמאס בעזה. ממשלת ישראל שמנעה מצה"ל להגיב על ירי קסאם התעוררה והתירה סוף סוף לצבא להגיב ויש תוצאות. מסתבר שמספר הקסאמים הנורים על שדרות פחת. איני משלה את עצמי שהגענו לשלווה ולמנוחה אבל בהחלט ניתן ללמוד שלתגובה הצבאית יש תוצאות.
הבעיה המרכזית שאני רואה היא בתחילתה של אווירה, כפי שעולה בתקשורת, הטוענת שעוד יום יומיים מספר הקסאמים יפחת ממש, וזו תהיה הזדמנות מצוינת להפסיק את מדיניות הסיכולים שלנו ברצועה. עוד אומרים הפרשנים בכלי התקשורת כי גם לחמאס יש עניין להפסיק את הירי וטוב נעשה אם גם אנו נסיים את פעילותנו הצבאית.
מדברי הפרשנות הללו אני רואה שאנו לא לומדים דבר ולא זוכרים דבר. הטרור מרים ראש כאשר אינו זוכה לתגובה והתגובה חייבת להיות ממושכת ושיטתית. האתנחתאות האלו שאנו מאפשרים לחמאס ולשאר ארגוני הטרור מנוצלים על ידיהם להתאוששות עד לפעם הבאה. מדינת ישראל חייבת לדאוג לשלום אזרחיה הן במישור הפיזי והן במישור הנפשי, המצב בו הרגילה הממשלה את אזרחי שדרות והיישובים בסביבה לירי בלתי סופק כבר שש שנים אינו סביר (ראה), אינו הגיוני ולטעמי גם אינו חוקי (ראה מה שכתבתי כאן בדצמבר 2006).
הממשלה חייבת לתת יד חופשית לצבא בתגובתו כלפי הטרור ובעיקר במשך הזמן של תגובה זו. הסיכולים הממוקדים מהאוויר הם פתרון טוב ואל לנו לטעות שוב כמו בלבנון. החמאס כמו החיזבאללה רואה בחוסר תגובה חולשה והיא מעודדת אותו להמשיך לתקוף. אסור לנו להפסיק את התקפותינו עליו דווקא עכשיו כאשר הוא נזקק למנוחה.

ומילה אחת לגבי שיטת העבודה. בלבנון הרמטכ"ל החליט באופן בלעדי כי ניתן להשיג את התוצאה בדרך אווירית בלבד והתבדה ועכשיו "המומחים" מאיצים בצה"ל להיכנס קרקעית, ולא להסתפק בלחימה מהאוויר. אז לכאורה יש כאן תהליך של "למידה" אבל גם מותר לעיתים לבחון באופן מעשי מה מניב תוצאות ובאיזה מחיר. כל עוד הסיכול האוויר מניב תוצאות טובות אין לנו מה למהר בכניסה קרקעית, מהלך זה תמיד ניתן יהיה לביצוע.