כבוד הרב, תן כבוד...

אתמול (17 בפברואר2013) שודר בערוץ 2 בטלוויזיה סרטון מרגש בו נראית אישה מבוגרת מאוד, עיוורת,ניצולת שואה ממחנה בוכנוולד הפוגשת את הילד שהצילה ממות ברעב , לימים הרב לאו.

האישה נחשפה למידע הזה לאחר שבתה הקריאה לה את ספרו של הרב לאו ומתוך אירוע מסוים שהרב מתאר בספרו הבינה שהיא היא האישה אשר דאגה לו לאוכל בימים הקשים ההם. הבת כתבה מכתב לרב והוא אכן הטריח עצמו לביתה של האישה.

במעמד הפגישה בו היו צלמי הטלוויזיה נכנס כבוד הרב במאור פנים לבית תוך שהוא מברך את האישה בקול רם ומציין שאינו יכול ללחוץ את ידה היות ואינו רשאי לגעת בידיה של אישה. צריך היה לראות את המעמד כדי להבין עד כמה האבסורד הזה אכן קרה.

יושבת אישה מעל גיל תשעים, עיוורת מושיטה ידיים לגעת בילד שהצילה בשואה לפני יותר משישים שנה והוא מכריז בקול רם וצלול כי אינו יכול ללחוץ את ידה.

זו אינה יהדות וזו אינה הלכה. מבלי להיכנס לפרטי מקור ההלכה על ההימנעות מנגיעה באשה אציין כי כל קשר בינו לבין הסיטואציה הזו לא קיים. יתרה מזו, ציווי מפורש יש לנו לא להלבין פני חבר ברבים, מצווה שמשום מה מגזר שלם לא מקפיד בה אבל מדקדק בקוצו של יוד לכאורה בציווי אחר.

הבוקר (18 בפברואר2013) מביא ידיעות אחרונות את ספורה של בחורה שנסעה מצפת לדרום באוטובוס של אגד והותקפה מילולית בצורה קשה ובוטה ע"י נוסעים חרדים שרצו שתשב בחלק האחורי של האוטובוס ואף כינו אותה "טמאה" ועוד גידופים שהדעת אינה סובלת.

הדברים מתחברים, כאשר רב וגדול בישראל מדיר עצמו מללחוץ ידה של קשישה עיוורת שהצילה את חייו בשם ההלכה הכול אפשרי.

אני תקווה שרוח חדש אכן נושבת מהבחירות האחרונות ויובן בציבור כי נקעה נפשם של רבים מקיצוניות ופנטיות דתית שיוצרת שנאת אחים, מובילה לאבדון של כולנו ומחללת שם שמים ברבים.

ועל זה נאמר "אם בארזים נפלה שלהבת..."