למה ראש הממשלה צודק בעניין קווי 67

מבלי קשר האם אתה הקורא מאמין בארץ ישראל השלמה ורוצה את מדינת ישראל "עד לנהר הגדול" או שהנך בעד חזרה לגבולות 48 צריך להסתכל על מתווה אובמה בצורה עניינית וביושר פנימי. מה שאובמה דורש מאתנו (יחד עם לא מעט ממדינות אירופה) הוא להצהיר ובקול על הקו האחרון שאליו נהיה מוכנים לסגת וכל זה בתחילתו של משא ומתן. מתי אתה הקורא בעת שניהלת משא ומתן לדוגמא על מכירת דירה או אפילו מכונית, הודעת לקונה הפוטנציאלי בפגישה הראשונה מהו המחיר האחרון שאתה מוכן לקבל עבורה ושהיית מוכן לרדת אליו? האם לא השארת לעצמך מרווח תמרון מסויים?

לכל משא ומתן יש עמדת פתיחה ויש עמדות המתבהרות במהלך המשא ומתן. לא סתם התהליך נקרא "משא ומתן" כלומר יש תהליך בו כל צד "נותן" משהו תמורת "נתינה" של הצד האחר. ככה זה במכירת מכונית, דירה וכל דבר אחר. התהליך באופן עקרוני לא שונה כאשר דנים על יחסים בין מדינות.

ולעצם העניין, כל מי שתומך בחזרה לגבולות 67 כאן ועכשיו ורוצה שלום אמת חייב לקרוא את ספרו של דני יתום "שותף סוד" שיצא בהוצאת ידיעות אחרונות בשנת 2009. דני יתום שהיה יד ימינם של רבין, ברק ונתניהו בתהליכי המשא ומתן בתקופתם חושף בספרו מסכת ארוכה ומפורטת של עמדות המנהיגים השונים בפרק זמן משמעותי של המדינה.

לצד הכתיבה המרתקת השופכת אור על תהליכים שבדרך כלל הם נסתרים מהעין אי אפשר שלא לחוש בחוסר הניסיון ובכשלים של מנהיגי ישראל בתהליך המשא ומתן.

כדוגמא אביא את עניין רמת הגולן המתואר בספרו של יתום. בתחילה מנחה רבין לדבר עם הסורים על כך שהקו הקדמי שאנו מוכנים לסגת אליו עובר במרכז הרמה (קוו התילים) והפשרה המכסימלית תהיה נסיגה לקו המצוקים על הרמה. לאחר זמן מה בתהליך המו"מ הקו הקדמי לנסיגה הופך לקו המצוקים ואילו הקו האחורי לנסיגה הוא קוו שביתת הנשק. בספר דוגמאות למכביר של "התקפלות" שיטתית של ישראל מעמדותיה בצורה המעוררת דאגה ליכולת העמידה של ישראל בהתייחס למטרות שהיא הגדירה כקריטיות.

עוד מוצגות בספר דוגמאות של שלומיאליות שלנו אל מול "המתווך הנאמן" – אמריקה. ראשי ממשלה בישראל מתפתים לשתף את האמריקנים כבר בתחילת התהליך בקווים האדומים של ישראל מתוך התחייבות מפורשת של האמריקנים לא למסור לצד שכנגד את עמדתנו. לא עוברות 12 שעות והמשלחת הישראלית מקבלת כנייר עמדה רשמי של ארה"ב את הקווים האדומים שלה  כנקודות לתחילת משא ומתן... ככה עם הסורים וככה עם הפלסטינאים.

במקרה של השיחות עם הפלסטינאים המצב קיצוני יותר היות והם עומדים על דעתם לאי התקפלות מעמדתם הראשונית. פעם אחר פעם הם סוחטים את ישראל ואת האמריקנים לפשרות ואף פעם אינם מוכנים להגיד מהי עמדתם או מהי הנקודה שהם מוכנים להתגמש כלפינו. והתגובה שלנו במשלחת? כעס על הפלסטינאים והמשך התקפלות...

דני יתום אינו חשוד בעמדות פוליטיות ימניות ועמדותיו נראות כאמתיות ומתארות את המצב שהיה קיים בתהליך השיחות.

האם ישראל אינה חייבת ללמוד לקח מהעבר שאינו רחוק? בוודאי שכן!

הלקח המרכזי הוא ניהול משא ומתן בדרך רצינית יותר תוך הבנת הצד השני, תרבותו ושיטת התנהלותו. דרישתו של אובמה מישראל לחזור לקווי 67 ולהתחיל אתם את המשא ומתן לא הגיונית ואין לקבלה.