כיפת ברזל – ביקורת אחראית או מופרכת ?
אתמול זכה הצוות שפיתח את מערכת כיפת ברזל בפרס בטחון ישראל. אפשר לחזור לדיון העקרוני האם הביקורת שנשמעה בשנים בהם פותחה המערכת הייתה מוצדקת או אולי ביקורת מופרכת.
אתמול זכה הצוות שפיתח את מערכת כיפת ברזל בפרס בטחון ישראל. הצוות המפתח ראוי לכל שבח על הפתרון הטכנולוגי, על הדבקות במשימה ועל אספקת המוצר בלוח זמנים קצר ביותר.
עכשיו אחרי הברכות והפרסים אפשר לחזור לדיון העקרוני האם הביקורת שנשמעה בשנים בהם פותחה המערכת הייתה מוצדקת או אולי ביקורת מופרכת שראוי היה בעבר וגם בהווה להתעלם ממנה.
לשם הדיון נחזור בקצרה על עיקרי דברי הביקורת אשר התמקדו בשני היבטים, ההיבט הטכנולוגי והיבט העלות.
מהבחינה הטכנולוגית לצד כל השבחים הטענה הייתה שכיפת ברזל לא תוכל ליירט קסאמים הנורים על שדרות בגלל הטווח הקצר וזמן המעוף של הקסמים. יש לזכור שבשנות הפיתוח של כיפת ברזל עיקר ההתקפות היו על שדרות.
עפ"י פרסומים שונים כפי הנראה חולשה זו לא השתנתה. זמן המעוף של רקטת קאסם הנורית מרצועת עזה לשדרות הוא כמחצית הזמן הדרוש לכיפת ברזל להינעל על מטרה תוקפת (זמן הגילוי, זמן השיגור וזמן המעוף של כיפת ברזל עד למטרה). ברור שיכולת הגנה על טווחים גדולים יותר חשובה ביותר ולכן גם אם אין יכולת הגנה על יישוב מסוים אין זו סיבה לא לפתח נשק הגנתי לשאר היישובים.
מבחינת העלויות, עפ"י פרסומים עלות של כל מיירט היא כחמישים אלף דולר. המבקרים טענו שלנוכח עלויות כאלה מול העלויות של הרקטות הנורות על ישראל כדוגמת קסאמים לא יתאפשר לאורך זמן ומול כמות גדולה של מטחי רקטות לעשות שימוש נרחב בטילי כיפת ברזל. נכון שכיפת ברזל תוכנתה כך שהוא מופעלת רק כאשר יש צפי של פגיעת קאסם במטרה ולא בשטחים פתוחים ועדיין ירי מסיבי של רקטות על שטחים בנויים וצפופים יחייב ירי מסיבי של טילי כיפת ברזל ליירוט בעלויות כבדות ביותר.
נקודה נוספת חשובה לא פחות מתייחסת לעלות ייצור סוללה. לא פורסמו מספרים מדויקים אבל ממה שפורסם ניתן היה להבין שעלות סוללה אחת היא כחמישים מיליון דולר. עיקר הביקורת התייחסה לנתון זה ולחוסר היכולת של צה"ל להצטייד בהיקף מספיק של סוללות להגנה על המדינה. בזמנו פורסם כי לצה"ל נדרשות כ 12 סוללות כדי לאפשר הגנה סבירה הן על הגבול הצפוני והן על אזור עוטף עזה. ביקורת זו אף שזכתה לביקורת נגדית טרם הופרכה. משנת 2007 עת נחתם ההסכם לייצור המערכת מול רפא"ל ועד ל 2011 עת הצטייד צה"ל בשתי סוללות ראשונות ועד היום לקראת סיום 2012 יש בידי צה"ל ארבע סוללות בלבד דבר המחייב מעת לעת לשנע אותן ממקום למקום בארץ. לאחרונה נמסר שסוללה אחת הוצבה ליד צפת במסגרת הערכות להצבה אפשרית שלה בצפון.
היום ברור שלצד היותה של המערכת סיפור של הצלחה, היקף הסוללות העומד לרשות הצבא קטן ביותר דבר המאפשר הגנה מעשית כנגד תקיפת רקטות למספר אתרים קטן ביותר במקביל. דווקא עכשיו לאור ההתחממות האפשרית בגבול הצפוני והדרומי בעקבות פרשת איראן בולטת ביתר שאת טענת המבקרים על חוסר היכולת בהצטיידות מספיקה שאינו קשור להצלחה הטכנולוגית אלא קשור לעלות המערכת.
נקודה נוספת שיש להתייחס אליה קשורה להצבה אפשרית של סוללות אלו. מלכתחילה כל הפרסומים התייחסו לכך שכיפת ברזל אמורה להגן על ריכוזי אוכלוסייה בעוטף עזה ובצפון כנגד פגיעת טילים. ממספר תרגילים שפורסמו עולה כי למדינת ישראל יש עוד כמה יעדים אסטרטגים שיהיו ראויים להגנה כזו כמו שדות תעופה ועוד. אם בשיקול גלובלי תהיה העדפה להגנה על מתקנים אלו ולנוכח ההיקף הקטן של הסוללות עלול להיווצר מצב בו אף שברשות צה"ל מספר סוללות של כיפת ברזל הן לא תגנה על יישובים אזרחיים.
בזמנו נבחנו הצעות אלטרנטיביות להגנה כנגד רקטות. אין זה המקום לפרטן אבל אציין שמערכת נאוטילוס שפותחה יחד עם צבא ארה"ב הייתה אחת מהן וגם מערכת וולקן פלנקס שהייתה כבר אז מבצעית לא נרכשה ואפילו לא לבדיקה.
כולנו תקווה שימצא פתרון מדיני לעניין האירני, אבל אם חלילה לא זה יהיה המצב היקף סוללות כיפת ברזל בידי צה"ל אינו מספק גם לדברי מומחים לתחום. לאור זאת ישקול כל אחד את דברי הביקורת וימצא האם יש בהם רלוונטיות גם היום אם לאו.
רצ"ב למטה הפרק מדו"ח מבקר המדינה לשנת 2008 בדבר מוכנות העורף.