תשעה באב, סממני אבל ולא סתם מטרד

כל שנה לקראת תשעה באב נשמעות טענות על הצו המורה את בתי העסק של בילויים (או בשמם הרשמי "בתי עינוגים") להיות סגורים בערב תשעה באב. התלונה המרכזית נוגעות בעובדה שעברו 2000 שנה מחורבן הבית ועל מה ולמה הציבור אינו זכאי לשבת במסעדה בערב זה.

ובכן אפשר לראות צוו זה ככפיה דתית, טיעון הזוכה לאהדה ולתמיכה ואפשר לראות צוו זה כאמצעי להזכיר לכולנו גם אלפי שנים אחרי... את חשיבותו של בית המקדש לעם היהודי במשך שנים.

אני מעדיף במקום להביא טיעונים משלי לצטט את ברל כצנלסון מדבריו מלפני כשמונים שנה. ב 26 ביולי 1934 פרסם כצנלסון מאמר בעיתון "דבר" לאחר שנודע לו כי מדריכים מתנועת הנוער העובד והלומד בחרו לצאת עם חניכיהם למחנה קיץ בתשעה באב.

כצנלסון אינו מוחה אלא כואב, דבריו מדברים בשם עצמם ונראה שלא נס לייחם גם היום.

"שמעתי כי אחת מהסתדרויות הנוער קבעה את יציאת חבריה למחנה קיץ באותו לילה שבו מבכה ישראל את חורבנו, את שעבודו ואת מרי גלותו.
... אין להעלות על הדעת כי הם עשו זאת מתוך ידיעה מה הם עושים . אולם אי-ידיעה זו כשהיא לעצמה היא המעוררת מחשבות נוגות על רמתם התרבותית ועל ערך פעולתם החינוכית של כמה ממדריכי הנוער...

הדור אשר שתה את קובעת הגלות והשעבוד יותר מכמה וכמה דורות שקדמו לו, הדור אשר הוחזר בחוזק-יד אל הרגשת החורבן והגירושים, הדור אשר כל טעם חייו הוא בזה שישמש גשר מן החורבן והגלות אל חיי עצמאות וחירות – האם הדור הזה יתחנך לייעודו על ידי שכחת יום אבל עמו?

מה ערכה ומה פרייה של תנועת-שחרור שאין עִמה שָרשיות ויש עִמה שִכחה, אשר תחת לטפח ולהעמיק בקרב נושאיה את הרגשת המקור ואת ידיעת המקורות, היא מטשטשת את זכרון נקודת המוצא ומקצצת בנימין, אשר דרכן יונקת התנועה את לשדה?