טרגדיה עם אחראים
|
(570) פינוי עמונה הוא טרגדיה שיש לה אחראים.
הבוקר (2 בפברואר 2017) שמעתי ראיון עם הגב' יהב (אם שמעתי נכון את שמה) מעמונה המתארת את שקרה אתמול בלילה במהלך פינוי ביתה. חשתי עצב על החוויה שעברה היא וילדיה. היא הקפידה לדבריה שאצלה בבית ההתנגדות לא תהיה אלימה ואף הכתיבה קוד התנהגות לנערים שהגיעו לביתה לשם תמיכה במאבק. הפינוי לא היה אלים לדבריה אבל קורע לב וכאשר הסתיים והיא עמדה עם ילדיה בחוץ ובקור המקפיא שהיה אתמול שאלה את החיילים, "ומה עכשיו" והם השיבו לה "לעלות לאוטובוס" אלא שאוטובוס לא היה במקום וכך היא עמדה מחוץ לביתה רועדת מקור עם ילדיה עד שזכתה לטרמפ מאחד התושבים למדרשה בעופרה. התיאור היה עצוב ועדיין לא יכולתי שלא לראות גם את חלקה יחד עם תושבים אחרים במצב שנוצר.
היום כבר אין ספק שהתושבים שעלו להתיישב בגבעה של עמונה ידעו שהיישוב מוקם בצורה לא חוקית ועל אדמות לא להם. נכון שזו הייתה דרך ההתיישבות, קודם כל תופסים שטח, לאחר מכן מקימים מבנים ולבסוף מגיע (או שלא) האישור ליישוב. אלא שלא תמיד מגיע האישור וכך מתיישבים מקימים יישוב לא מוכר ולא חוקי וכל הצידוקים הנוספים לא "מחזיקים מים". זה שהמדינה נתנה משכנתאות לא פותר את אי החוקיות וזה שחברת חשמל חברה את החשמל לא הופך את היישוב לחוקי. אבל מעבר לחוקיות אי אפשר להתעלם גם מהגזל הכרוך בכך. גם לשיטת אנשי ארץ ישראל השלמה שרואים בהתיישבות בכל חלקי הארץ מצווה לא ניתן לקבל גזל של אדמה פרטית בבעלות זר וכאן החוקיות של היישוב או אי חוקיותו לא משחקת. כאשר אתה גוזל מהשני רכוש עצימת עיין היא עברה על צוו מוסרי שאינו פחות מצוו ההתיישבות.
צר להגיד אבל האזרח הבודד יכול להתבסס רק על עצמו. גם האזרח האידיאולוגי החדור תחושת שליחות לא יכול להתבסס על מתן משכנתא כתחליף של הגורמים המוסמכים ליישוב. גם אמירה מעודדת של איש ציבור בכיר ככל שיהיה ושאינה ניתנת בסמכות לא יכולה להוות גב אל מול החוק. הם ידעו ובכל זאת החליטו להתיישב אבל הפעם בניגוד לפעמים קודמות אחרות האישור לא הגיע והם משלמים את המחיר של שינוי הכללים.
מאידך אני לא יכול להימנע מהידיעה כי אם היה מתייצב היום ערבי ובידו קושאן חוקי על האדמה בה ניבנה הבית שלי בירושלים (המערבית), המדינה לא הייתה הורסת את ביתי אלא הייתה מגיע אתו להסדר כזה או אחר של פיצוי.
אני כואב את הסבל האישי שעוברים חלק מהמתיישבים וילדיהם אבל אני רואה גם בהם אחראים למצב שנוצר. אני מצטער גם על מה שעוברים השוטרים ולוחמי מג"ב העושים את עבודתם וזוכים לתחושת אשם וייסורי מצפון על לא עוול בכפם. גם לזה אחראים המתיישבים וזו גם אחריותם.
האם יש לקח מכל ההתנהלות הזו? מצד המתיישבים? מצד המדינה?