לקחים לומדים רק כל עוד זוכרים – כמה עצוב

צה"ל ומדינת ישראל נמצאים במלחמה קשה ואכזרית, וקיים צורך בהפקת לקחים גם בגלל רצף של כשלים בעיקר בימים הראשונים. הפקת הלקחים  מצריכה למידה, טיפול ותיקון. 

בקריאת הלקחים שמפורסמים כבר כעת, איני יכול שלא לשאול את עצמי, מה חדש בלקחים אלה? מדוע הם לא יושמו מלכתחילה? כולם כבר עלו בעבר בעקבות מלחמות או אירועי לחימה.

אחת המסקנות שאני מגיע אליה, לצערי, נכונה לא רק לגבי צה"ל אלא גם לארגונים גדולים אחרים, שאין למידה ארגונית, והמידע הארגוני הולך לאיבוד עם הזמן. במיוחד נפוצה הבעיה הזו בארגונים צעירים, ובמיוחד בצה"ל שבו מפקדים נשארים בתפקידם זמן קצר יחסית של שנתיים ולעתים פחות.

בניגוד לארגון עסקי שבו הנזק באי הלמידה הוא בעיקרו כספי, אזי בצה"ל שהוא ארגון האחראי על קיומה וביטחונה של מדינת ישראל, אי למידת לקחים, ובעיקר אי יישומם לטווח רחוק, מסכנים את כולנו ומחירם הנוראי בחיי אדם מטיל צל כבד על חיינו. צמד המילים "הותר לפרסום" עוצר את פעימות הלב הנחמץ בעת השמעת שמות הנופלים. לצד גבורתם של הנופלים ותחושת השליחות האין סופית של כלל הלוחמים, בסדיר ובמילואים, נדרש לעשות בדק בית מהיר ולברר, לצד הפקת הלקחים עצמם, כיצד אנו כושלים שוב ושב באי הטמעת לקחים שכבר הופקו, וכולנו משלמים מחירים קשים ביותר.

השריון

הלקח הראשון שאתייחס אליו קשור בצורך של צה"ל בשריון ובכמות נדרשת למלחמה כוללת. כל מי ששירת בצה"ל במלחמת יום הכיפורים, זוכר ויודע את חלקו המכריע של החיל בניצחון במלחמת יום הכיפורים. חיל השריון שהיה החיל הדומיננטי ביותר בצה"ל ובשדה הקרב, עבר תהליך שחיקה גדול. זה התחיל בקונספציה שתם עידן "המלחמות הגדולות" ולצידו המחשבה שאם אין מלחמות גדולות למה לנו כלים מתמרנים "גדולים". לצדה התקבעה התפיסה הקלוקלת, שאין לה אח ורע בתולדות המלחמות בעולם, שניתן להכריע מדינות או ארגונים מהאוויר וללא תמרון יבשתי. "אש-מנגד" קראו להמצאה הזו. היו מפקדים בכירים ששינו את מבנה צה"ל, וביטלו חטיבות שריון בהינף קולמוס. את התופעה הזו כיניתי בינואר 2007 "שתיקת הקצינים" ועד היום אני זוכר פניות פרטיות אליי מקצינים בכירים בצבא על כך שאני צודק אבל אין אווירה בצבא שבה ניתן להשמיע את עמדות מבלי שהקידום יפגע. ב-6 בפברואר 2006 התפרסמו דברים שלי בעיתון "הארץ": "אני רואה קיבעון מחשבתי עד כדי קונספציה בתהליך העובר על הצבא ועל מומחים חיצוניים, הקובעים שמקומו של הטנק במלחמה הבאה הוכרע – והוא מיותר. גם האמירות שהמלחמה הבאה תהיה מבוססת על נשק מדויק אווירי ללא צורך בכיבוש קרקעי ובאחזקת שטח, נראות לי מוטעות.

השריונרים הם חיילים ממושמעים, אמרו להם לסגור, הם סגרו. הסיעו את הטנקים והנגמ"שים על מובילים לגריטה, לעיתים תוך הזלת דמעה, לא בגלל החיבור הרגשי (שגם הוא קיים) אלא מתחושת תסכול בחוסר ההבנה של בכירי הצבא במשמעות הדברים. פרצה מלחמת לבנון השנייה ואותם בכירים שהחליטו שהשריון מיותר חטפו את המציאות על פניהם למול התוצאות. "אש מנגד" כמובן שלא יצרה הכרעה, כוחות השריון שהוטלו למערכה לא זכו לאימונים ראויים לפני פריצתה, היו גדודי שריון סדירים שהוכנסו לאחסנה יבשה, משל היו יחידות מילואים. כתבתי על זה עשרות מאמרים, חלקם התפרסמו ב"מערכות" ("מקונספציה לקונספציה", יוני 2006), בעיתונים ובאתרי אינטרנט. אבל הישועה לא צמחה.

חשבתי שמלחמת לבנון השנייה תייצר שינוי, הרי הכשלים התגלו. הפקת לקחים היא אבן יסוד בצבא ובפועל מעט מאוד השתנה על אף הפקת הלקחים לכאורה. הצבא השקיע ומשקיע סכומים נכבדים במערכות הגנה לרק"ם "מעיל רוח" אבל היקף הטנקים שצומצם חסר לסד"כ הצה"לי.

אחידות מול מגוון

חלק מתופעה של הורדת קרנו של השריון בצה"ל השליכה על נוכחות מפקדיו ב"בהנהלה", קרי במטה הכללי. רמטכ"לים שהתמנו צרפו למטכ"ל את חבריהם לאימון ולדרך שמטבע הדברים יצרה אחידות דעות ולא פלורליזם. צבא הוא אינו קיבוץ אבל עד שעת ההחלטה ראוי שמפקד הצבא ישמע דעות שונות ודרכי פתרון שונים, ההחלטה שתתקבל תהיה עשירה יותר. אבל אם השריון אינו חשוב, מה למפקדי השריון בצמרת הצבא?

המודיעין

ישראל משקיעה אחוז ניכר מתקציב הביטחון שלה באיסוף מודיעין והערכתו, חיל המודיעין ויחידת 8200 הפכו לגוף הגדול בצבא ששוב ושוב לא מספק את הסחורה. זו טענה נכונה לצה"ל ולעוד צבאות בעולם. חיל המודיעין על המיליונים הרבים שמשקיעים בו לא חזה כמעט שום דבר מהותי שקרה בצד השני. המודיעין האמריקני לא חזה את נפילת ברית המועצות, ישראל לא חזתה את פרוץ מלחמת יום הכיפורים, ישראל ומדינות אירופה לא ידעו דבר על פיתוח נשק גרעיני בלוב. רק יד המקרה חשפה לישראל, דרך המוסד, את קיומו של כור גרעיני בסוריה. המודיעין לא פלורליסטי ויחידת האיפכא מסתברא אינה בעלת משקל שיכול לייצר שינוי. על מלחמת "חרבות הברזל" כמעט ואין מה להוסיף, שורת מחדלים קולוסליים כאלו תלמד עוד שנים רבות בבתי הספר למודיעין. בכלכלה קוראים לזה "חוק התפוקה השולית הפוחתת", בנקודת זמן מסוימת, ככול שאתה משקיע יותר – אתה מקבל באופן יחסי פחות. איני מבלבל בין איסוף המודיעין ולבין פרשנותו וקבלת החלטות על פיו. 3000 מחבלים חוצים את הגבול ב-60 נקודות מתואמות מראש ואיש במערכת המודיעין של ישראל לא יודע על כך. לאותם 3000 מחבלים יש משפחות שחלקן בוודאי ידעו על התוכנית, איפה איסוף המודיעין? המציאות הוא שמדינת ישראל משקיעה נתח משמעותי מתקציבה במודיעין, שפעם אחר פעם לא מביא את התוצאה המקווה: התרעה לפני מלחמה. זו השורה האחרונה, וכאשר היא לא מושגת – כל השאר שולי. גולת הכותרת של הצבא צריכה להיות השירות הקרבי. זו צריכה להיות משאת הנפש של כולנו, כמו בימים עברו, והכול בכפוף ליכולת בריאותית של הפרט ולא ליכולת ההשתכרות לאחר השירות הצבאי. לא יתכן שהשירות ב-8200 כמשל ישבש את סדר העדיפות הבריא של כולנו. אם טובת המדינה שהמודיעין על יחידותיו יעבור לדרום הארץ ליד באר שבע, יש לבצע זאת ולא לתת להתנגדויות שונות להשפיע על ההחלטה ולהימנע ממה שנדרש עפ"י הצבא. די לקבלת החלטות לא עניינית שמופעלת בצורה לא אחידה בצבא.

כוחות מיוחדים

בתחום זה נראה שהצבא יישם מחשבה נכונה, לא עוד ריבוי יחידות שאין להם שפה משותפת אלא איגודם תחת חטיבה אחת והפיכתם לכוח משמעותי. מאידך יש סכנה שאירועי ה-7 באוקטובר יפורשו בדרך אשר תחזק את הצורך ביחידות מיוחדות נוספות "כי הם הגיעו ראשונים" לזירה המדממת במערב הנגב ולחמו בגבורה. האמת היא שהיחידות המיוחדות הגיעו ראשונות כי הן היחידות הבודדות שמקיימות צוותי כוננות להקפצה מיידית, יחידות כמו סיירת מטכ"ל, שייטת 13, יהלום, שלדג ואחרות נותנות צוותי כוננות מיידיים. צוותים אלה לא מיועדים ללחימה באלפי מחבלים החוצים את הגדר, כאילו זוהי הגדר בין קיבוץ סעד לקיבוץ כפר עזה. כוחות צבא סטנדרטיים לחלוטין של שריון וחי"ר, אם היו במקום, היו מונעים את האסון שקרה לנו בעוטף. היחידות המיוחדות תרמו רבות, אבל לא בגלל היותן יחידות מיוחדת אלא בגלל היותן במקום, כמו כול יחידה אחרת אם הייתה במקום.

אם על הצבא להגדיל סד"כ – הייתי מגדיל משמעותית את חילות השריון וההנדסה. שני חילות "אפורים" משהו בעין הצה"לית שתרומתן להכרעה חשובה ובעידן התת קרקע חשיבותו של חיל ההנדסה מכרעת. את יחידת יהל"ם יש להגדיל בכול הקשור לכוח המתמחה במנהרות או להפיץ את הידע שצברו ביחידה ליחידות נוספות.

מבצעים מול מודיעין

בצה"ל השתרשה תפיסה שכול הפעילות הצבאית מבוססת מודיעין. ההתרעה תגיע ובזמן, כאילו לא חווינו את כניסתן של שתי דיוויזיות של הצבא המצרים ב-1960 לסיני כמעט עד קוו הגבול בנגב, מבלי שידענו על כך, ואלמלא מסיבת קוקטייל של קצינים צבאיים זרים, היינו נפגשים בהם על קוו הגבול עצמו.

אחרי רצח יצחק רבין קבעה וועדת החקירה הממלכתית שעל השב"כ להיערך באבטחה של ראש הממשלה לא על פי המודיעין שיש להגנתו אלא עפ"י הפוטנציאל שיכול להיות לצד השני. מאז ועד היום סובלים תושבי ירושלים הגרים בסמיכות למקום מגוריו של ראש הממשלה לפקקים מטרידים ולהיסטריה של השיירה המלווה. אנשי השב"כ האמונים על שמירתו של ראש הממשלה מבצעים את ההנחיה כלשונה.

בכל קורס צה"לי מלמדים ששדה מוקשים לצד הגדר הוא יעיל בעצירת רק"ם אויב או אפילו חי"ר המנסה לפלוש לשטחנו ובאותו השיעור מציינים את החובה להניח את שדה המוקשים בשטח הנשלט ע"י כוחותינו באש. אלמלא כן יביא האויב את כוחות ההנדסה שלו ויפתח מעבר בשד"ם מבלי שיופרע. ומה עשה צה"ל ומשרד הבטחון? הקימו גדר אימתנית במאות מיליוני ₪ שנועדה למנוע חדירות גם בתווך התת-קרקעי, אבל את האמת היסודית מימי לידל הארט ואפילו קלאוזביץ שכחו ולא קיימו. אין שליטה באש על הגדר, הכל מבוסס על מצלמות וטכנולוגיה... הנזק בנקודה זו כפול, כל שימוש בטכנולוגיה בעתיד יעורר את השאלה המתבקשת, האם ניתן בכלל לסמוך עליה?

התצפיתניות עושות עבודה סיזיפית וחשובה, שיש להניח שגברים לא מסוגלים לבצעה מבחינת החדות והריכוז לאורך זמן. ומה התמורה שלהן? הערכה מינימלית, תנאיי שירות ירודים למקצוע תובעני כזה, ועיקר העיקרים זלזול בהתרעות שלהם ע"י מפקדים בכירים במערך שבו הן משרתות. בהקשר זה יש לציין שמידה קטנה של צניעות לא הזיקה לאיש, בטח במערכי מודיעין העוסקים בידע בלתי סופי ובטח בצמרת הפיקוד של החיל שכבר עבר טלטלת אימים במלחמת יום הכיפורים. בצה"ל שאין בו כיום משרת אחד שחווה את אימי מלחמת יום הכיפורים - שכחת העבר היא פריווילגיה אסורה בתכלית.

מצלמות זה פתרון טוב לבקרה על שטחים נרחבים, האזנות זה מצוין (ועדיין יש לבדוק מי הורה על הפסקת האזנות לצד הפלסטיני ברצועת עזה), אבל כוח קרקעי בולם חייב להיות בלי קשר למודיעין. כבר שנים אני טוען שמודיעין זה מעולה וטוב שיהיה, אבל הצבא לא יכול לכלכל את מעשיו על בסיס ההנחה שיקבל התרעה, ובוודאי כזו המיועדת לטווחי זמן קצרים של דקות או שעות. הצבא צריך להיערך כול יום כאילו בערב פורצת מלחמה, והקצאת הכוחות ופריסתם חייבת להיות בהתאם, האלטרנטיבה – זו שואה.

צבא קטן וחכם

על האמירה הזו אין כבר נלחמים רבים לזכויות יוצרים בשאלה מי אמר אותה לראשונה. צבא צריך להיות גדול וחכם, אנחנו במזרח התיכון מול מאות מיליונים של ערבים שרוצים אותנו מתים. ככה פשוט "מתים", מה קשה להבין כאן? כמה קשה לפעול בהתאם כדי לתת למדינה הגנה ראויה??? עוד כמה אלפי הרוגים נסבול עד שהמשפט הפשוט הזה יובן? יש להבין כי מה שמפריד בין הקיום היהודי בארץ ישראל לבין בית מטבחיים ענק זה צה"ל! אולי צריך תמונה מחרידה של הטבח ברעים כדי להבין ולהזכיר מה תפקידו צה"ל. בזמן מלחמת לבנון הראשונה (מבצע של"ג) בכול חדר מבצעי בגדוד, בחטיבה ובאוגדה בפיקוד הצפון היה משפט מצויר על הקיר "המטרה: הגנת יישובי הצפון", אולי לחזור גם לזה?

כדי שיהיה לצה"ל צבא גדול הוא צריך לשנות את התפיסה הפנימית שלו שמייצרת תפיסת ביטחון שגויה. זו לא הממשלה זה הצבא. למיטב זכרוני מי שיזם את הקטנת היקף הצבא הסדיר הוא צה"ל ואם צה"ל לא יזם אותו, לצה"ל כלים רבים כדי להפיץ בציבור את הסכנה הקיומית לכולנו. מה היתרון בכלכלה בריאה וחזקה כאשר אין מדינה ליהנות ממנה?

אי אפשר להמשיך להתקיים עם תופעת השתמטות הנרחבת של ציבור שלם חרדי שמגיע בהיקפו לכדי שליש מחייבי הגיוס. כבר שנים מספרים לנו שצריך לבצע את המהלך בצורה הדרגתית ועדיף בנועם ולא בכפייה. זה נשמע מצוין אבל בפועל זה לא עובד. כבר עשרות שנים אין גידול בהיקף החרדים המתגייסים על אף התעלולים בסטטיסטיקות השונות ,שמחברות נערים שעד כיתה ג' היו בחינוך חרדי לקבוצת החרדים המתגייסים. את מי אנחנו מרמים?

על המדינה לדעת כי ללא צבא גדול אין קיום, ללא מחזורי גיוס מלאים אין צבא גדול. מי שלא רוצה להתגייס משול לאדם שלא רוצה לשלם מס הכנסה. המדינה חייבת לאכוף את שתי הסרבניות. ואם הפוליטיקה הצינית יוצרת תלות במפלגות סחטניות – יש להילחם בתופעה הזו באמירה גלויה ולא בצקצוקים. הצבא צריך להפסיק ולשתף פעולה ולהדליף שאין לו עניין בחרדים בצבא. לצבא יש עניין בצבא גדול (ולא חכם וקטן) כדי לבצע את משימותיו בכמה חזיתות במקביל. ידעו המצביעים למפלגות השונות למי הם נותנים את קולם ולאיזה מולך הם מחנכים את בניהם ובנותיהם לשרת.

הפקת לקחים

עם נושא זה פתחתי את המאמר. מלחמת "חרבות ברזל" הציפה שורה ארוכה וכבדה של מחדלים, כשלים ובעיות שהיה בכוחם לחסל את הריבונות היהודית בארצנו. ההווה המאיים עוד לא מאחורינו וההשלכות של ה-7 באוקטובר על אויבים אחרים שלנו בזירה לא מוצו. אסון זה נמנע בעוז רוחם של לוחמי צה"ל בסדיר ובמילואים. אי אפשר להמשיך להתנהל כאילו זו עוד מלחמה. באוקטובר 2024 לא עמד מולנו צבא ענק עם מאות אלפיי חיילים, המצויד במטוסים, טנקים ושאר כלי מלחמה. רמת הכשל היא מטורפת ובלתי נתפשת, שלושת אלפים מחבלים פולשים לארצנו וכמעט ממיטים שואה על קיומה. אותם שלושת אלפים מרצחים נשענים על לא יותר מ-30 אלף רוצחים, האם מספר זעום זה יכול לאיים על קיומנו? במצב הנוכחי כן, במצב נורמלי בשום פנים ואופן. מה היינו עושים אם החזית הייתה נפתחת במקביל גם בצפון?

אם הגענו לכשל כזה – השינוי חייב להיעשות בדחיפות ולא אחרי שנתיים של דיונים. יש לאגד את כול התובנות והלקחים שנכתבו כאן בדם במשך עשרות שנים, לפחות בחמישים השנה האחרונות ממלחמת יום הכיפורים, לקבוע סדרי עדיפות ביניהם וליישם אותם אחד לאחד. לצידם יש לבנות מנגנון של "זקני הארגון" אשר תפקידו יהיה לשמר את הידע הצה"לי בראשם של "הזקנים" ולצידם כלים טכנולוגיים. לצידם, לא במקומם, כד להעביר את הידע הארגוני לדורות הבאים.

אני חוקר את נושא העיטורים והצל"שים כבר כמעט שני עשורים ולמדתי שכאשר אני רוצה מידע על אירועים מהעבר, אינני פונה למח"טים או למג"דים, אפילו לא למ"פים. הם כולם בתפקיד מקסימום שנתיים. אני פונה לרס"רים הוותיקים שנמצאים בתפקידם כבר כמה עשורים ומכירים את קודמיהם. שם אני מוצא את הידע הארגוני.

צה"ל התברך במפקדים רבים ואיכותיים, בעלי ערכים וחדורי שליחות מעוררת קינאה. כולנו בציבור האזרחי רואים את התנהגות מפקדי צה"ל וחייליו במלחמה הנוכחית ואת הפער הבלתי נסבל בין איכות מפקדי צה"ל לצמרת הפוליטית-מדינית הקיימת כיום. מאמר זה לא עוסק בפער ביניהם אף שאי אפשר שלא להזכיר אותו.

בתקווה לדור חדש שיודע את העבר ומבין את הצפוי מהעתיד, כפי שכתב ברל כצנלסון: "דור מחדש ויוצר אינו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות. הוא בוחן ובודק, מרחיק ומקרב. ויש שהוא נאחז במסורת קיימת ומוסיף עליה. ויש שהוא  יורד לגלי גרוטאות. חושף נשכחות, ממרק אותן מחלודתן, מחזיר לתחייה מסורת קדומה, שיש בה כדי להזין את נפש הדור המחדש..."