סיני אחד לא טועה
הכאוס שמשתלט על האירועים במלחמה טורף את כל הקלפים ומנצח הוא מי שמשכיל להבין את תמונת הקרב ראשון, להיות אמיץ לב ולהפעיל את חייליו בנחישות גם כאשר הכול סביבו קורס.
יפתח רייכר-עתיר בסקירתו את הספר "אמנות המלחמה" ("סיני אחד לא טועה", הארץ ספרים 3.12.08) של סון טסו מצר על כך שמנהיגי המדינה לא למדו מהספר דבר שאילו למדו אותו מן הסתם תוצאות מלחמת לבנון השנייה היו שונות. עוד מביא יפתח לקט מחכמתו של סון טסו בדבר החשיבות העליונה של ניצחון במלחמה ("לנצח זה העיקר ולא הדרך") יתכן שאמירתו המפורסמת של רמטכ"ל מלחמת לבנון השנייה חלוץ, ("ניצחנו בנקודות") התבססה על קריאת הספר אלא שניצחון אמור להיות ברור הן לנו והן לצד השני מה שלא קרה לצערי במלחמה זו.
אף שאישית אני חובב ספרות צבאית ואת משנתו של סון טסו קראתי כבר לפני שלושים שנה ויותר בספר זהה שהוציאה הוצאת מערכות (מהדורה ד', 1972) עלי לציין שמניסיוני המלחמות לעולם נראות אחרת ממה שאנו מתכוננים אליהן. ספרי הצבא והמלחמה טובים בכך שהם מלמדים אותנו מניסיונם של אחרים (אגב, קלאזוביץ המפורסם מעולם לה היה מפקד צבאי קרבי בחזית כוחות מסתערים) וגם בהנחילם לנו את עקרונות המלחמה התיאורטיים הבסיסיים. בנקודה זו אכן כשלו מנהיגינו במיוחד אלא הצבאיים ובראשם הרמטכ"ל בהניחם שניתן לשנות את עקרונות המלחמה הבסיסיים במעין ניסוי מבצעי שתוצאותיו ידועות רק למי שמאמין בהן. המציאות במלחמת לבנון השנייה טפחה להם ולנו בפרצוף. לא ניתן להשיג הכרעה צבאית ללא כיבוש, השתלטות ואחזקת שטח קרקעי. לא ניתן להשיג הכרעה בכוח הפצצות מהאוויר או בשפה החדשה שהומצאה ערב המלחמה באמצעות "אש מנגד" ולא ניתן לייצר הפסד אצל האויב באמצעות הפעלת כוחות מיוחדים. גם הכוח האווירי, גם הכוח הארטילרי וגם הכוחות המיוחדים הם כוחות נחוצים אבל בעיקרם הם מסייעים למאמץ העיקרי של הצבא "הרגיל" או בשפת העם "הגדודים". גדודי השריון והחי"ר הם אלו שנושאים בנטל הלחימה המרכזי והם אלה שיביאו את הניצחון, לא בנקודות אלא ניצחון אמיתי, ממשי, כזה שבעקבותיו האויב שוקל פעם ועוד פעם האם להיכנס להרפתקה חדשה של מלחמה.
טוב עשתה הוצאת ידיעות ואסטרולוג שהוציאה את הספר למען אלא אשר לא ידעו אותו במהדורותיו הקודמות,טוב הדבר שבעתיים היות וההוצאה לאור של משרד הביטחון זנחה תפקיד זה שהיה מקור קיומה ועברה להפיק אלבומים מהודרים של החי והצומח בישראל. לא שאלה אינם חשובים אבל מטרת ההוצאה שונה והשימוש במשאבי צה"ל (חיילים וכו') יש לו הצדקה רק אם הוא נעשה עבור מטרות צה"ל ועיקרן הוצאת ספרי צבא ובטחון שהוצאות מסחריות נמנעות מלהפיק.