"פרי הגליל" – צדק כלכלי מול אנושיות
|
זכותם של בנק דיסקונט ובנק לאומי לגבות את חובם אבל היה ראוי שגם שיקול דעת יופעל במקרה זה * מחיאות הכפיים של האלפיון העליון אל מול שכר המינימום של עובדי המפעל.
פרי הגליל היא חברת בת של ויטה. חברת האם ויטה נמצאת בחובות וחברת הבת פרי הגליל שנמצאת בחצור אמורה לכסות על ההפסדים של חברת האם. מבחינה כלכלית אין כל בעיה וזכותה של חברת אם למכור חברת בת מרוויחה כדי לכסות על חובותיה. אלא שמקרה זו אינו רק כלכלי. חברת הבת פרי הגליל היא חברה שמפעלה הוא ספק התעסוקה המרכזי של חצור, עיירה שכבר היום היא מוכת אבטלה. חברת הבת פרי הגליל היא חברה רווחית בעלת עודף תפעולי של 35 מליון ₪ בשנה. חובות חברת האם נעמדים ב-260 מליון ₪ מתוכם כ-160 מליון ₪ לבנק לאומי ודיסקונט.
מי שראה לפני כיומיים בטלוויזיה את עובדי המפעל לא יכול היה שלא לחוש עצב רב וחמלה על אנשים פשוטים שבעמל כפיהם מפרנסים משפחות שלמות וגורלם לוט בערפל. עובדת מבוגרת משתכרת 3500 ₪ בחודש בגין עבודה של שמונה שעות ביום בקיפול קרטוני אריזה. היא עושה מלאכתה זו כבר כעשרים שנה ללא תלונה ובנאמנות. כל ניסיון להכניס מכונה שתבצע את אותה העבודה נכשל היות והתפוקה של העובדת עולה על כל מכונת קיפול.
זכותם של בנק דיסקונט ובנק לאומי לגבות את חובם אבל היה ראוי שגם שיקול דעת יופעל במקרה זה. מדובר במפעל מרוויח שיכול לשלם לבעלי החוב סכום משמעותי. מה עדיף לתרום מיליונים רבים למפעלי תרבות ולקבל את מחיאות הכפיים של האלפיון העליון של המדינה במופע גאלה נוצץ או לדאוג לחמש מאות משפחות המשתכרות שכר מינימום שאינו מגיע כדי תקציב יומי של הלשכה של כל אחד ממנהלי הבנקים הגובים ?
ומה שפורסם בהארץ ב-1 במרץ 2009
במקום מופע גאלה נוצץ