יום הזיכרון הפרטי שלי לחללי צה"ל תשס"ט (2009)
יום הזיכרון לחללי צה"ל הוא יום שבו מדינה שלמה מזדהה בטקסים, במחשבה ובמודעות עם משפחות הנופלים. לרבים בעם יום הזיכרון הוא יום התייחדות עם שמות ותמונות של אנשים שהיו ואינם. לא חללי מלחמות נעלמים אלא פנים ושמות פרטיים לחלוטין, פנים שהכרת, שמות שקראת בשמם.
יום הזיכרון לחללי צה"ל הוא יום שבו מדינה שלמה מזדהה בטקסים, במחשבה ובמודעות עם משפחות הנופלים. לרבים בעם יום הזיכרון הוא יום התייחדות עם שמות ותמונות של אנשים שהיו ואינם. לא חללי מלחמות נעלמים אלא פנים ושמות פרטיים לחלוטין, פנים שהכרת, שמות שקראת בשמם. מאדם זה אתה זוכר אנקדוטה מצחיקה בזמן האימון ומהשני אתה זוכר דמות ופנים שמתחילות להתעמעם, מהשלישי אתה זוכר התייחסות אישית וככה הם עוברים בסך, הפנים, השמות, המקומות.
יום הזיכרון הפרטי שלי כולל את דודי משה ופני שנפל במלחמת ששת הימים יחד עם לוחמי סיירת שריון בחניון המוות, מערבית לרפידים. אני זוכר כיצד היה מניף אותי אל על כאשר היינו מגיעים לבקר אותו ואת משפחתו ברמת גן.
משה ופני ז"ל
יום הזיכרון הפרטי שלי כולל את שמונה עשר חברי לפלוגה י' מגדוד 79 שנפלו במלחמת יום הכיפורים בחזית סיני. מרביתם ביום הראשון למלחמה. אני זוכר היטב את הסמ"פ גלעד דשא ז"ל אשר הוציא אותי במהלך הקפצת הפלוגה למלחמה מהנגמ"ש בו הייתי וציוות אותי לנגמ"ש אחר ובכך אולי חרץ את גורלי לזכות ולא לחובה.
גלעד דשא ז"ל
אני זוכר את יהודה ירד ז"ל שחלק אתי אוהל סיירים באימון לוחם ואף יצא אתי ל"אפטר" לצום תשעה באב לירושלים מספר חודשים לפני המלחמה. 
יהודה ירד ז"ל
אני זוכר את פניו הצוחקות של יאיר אדר ז"ל מקיבוץ יבנה שהיה איש עבודה ושהיה אחרון ה"ברחנים" ממשטח הנגמ"שים בעת הטיפולים השבועיים. 
יאיר אדר ז"ל
אני זוכר את דני וינגרוד מ"מ 1 שהיה קטן בגופו אבל ענק באומץ ליבו ובנחישותו בתחילת הקרב. 
דני וינגרוד ז"ל
את אתי ידעיה שעשה שנת יג' בקיבוץ והיה איש רוח שכזה, וגם את האחרים.
יום הזיכרון הפרטי שלי כולל את שני חברי לכתה בבי"ס מעלה בירושלים, את אברהם רוזנברג חברי הטוב, המורעל על הצבא בכלל ועל השריון בפרט שמסלול חייו הצבאי היה מתוכנן עד לפרט האחרון מדרגת טוראי ועד לרמטכ"ל ושרק המלחמה ההיא שיבשה את התוכניות.
אברהם רוזנברג ז"ל
ואת יצחק איטח שהיה מבוגר ממני בצבא בסך הכול בשלושה חודשים ושירת בפלוגת חרמ"ש מקבילה לשלי, אני זכור את ההיתקלות של מחלקתו שקרתה לא רחוק מהמקום בו הייתי ואת הנגמ"שים שהביאו אותו יחד עם פצועים נוספים לתאג"ד בטסה.
יצחק איטח ז"ל
אני זוכר את יהודה אריה ז"ל שלמד שנתיים מעלי בבית הספר מעלה, שהצטיין בשרותו ושלימים לאחר נופלו בקרב בתל-סאקי ברמת הגולן הפך לאח גיסי.
יהודה אריה ז"ל
יום הזיכרון שלי כולל את זכרם של מ"פ הטנקים שאליו סופחתי, אלי ששון ז"ל שהיה במקור מגדוד 79, שבכל התופת שהייתה שם שמר על קור רוח ועל שלוות נפש מול האירועים. אני זוכר את הגלויה האחרונה שכתב לאשתו והתפרסמה בזמנו ויתכן שאני אף אספתי אותה מהטנק שלו ערב הפריצה בליל ה-15 לאוקטובר 1973 והעברתי למפקדת הגדוד יחד עם גלויות נוספות.
אלי ששון ז"ל
אני זוכר את המג"ד שאול שלו ז"ל מסתער על תעוז טלויזיה ואת קולו שנפסק ברשת הקשר לאחר שהספיק להזהיר את הגדוד מטילים והוא עצמו נפגע ונפל.
שאול שלו ז"ל
יום הזיכרון שלי כולל את זכרם של חברי לטירונות, גבריאל ברעם, מיכאל שריון שאתו הספקתי לאכול ארוחת ערב בבסיס ברפידים מספר ימים לפני המלחמה ואת מאורציו לוי, שהיה נהג מרוצים באיטליה בשנות העשרים המאוחרות שלו כאשר החליט "לעשות" עליה ולהתנדב לשריון. אני זוכר (ומי לא?) את מכונית הפורשה שלו שאתה היה מגיע מרפיח לתל אביב בפחות משלושים דקות כאשר אין משטרה או רכב אחר שיהיה מסוגל להתחרות בו. עוד אני זוכר ממאורציו את צעקותיו כחניך תורן בעת ההשכמה "מחלקה שתים אפ על הרגליים" בחיתוך הדיבור המיוחד לו עם המבטא הזר.
יום הזיכרון הפרטי שלי הוא גם סגן איתן שביט ז"ל (שהועלה לאחר נופלו לדרגת סרן) שהיה מפקד הנגמ"ש שלי בערב הפריצה ב-15 באוקטובר ולמחרת היום ב-16 באוקטובר עד שהנגמ"ש שעליו פיקד נפגע מטיל סאגר והתפוצץ. את התנהגותו חסרת הפחד כל הלילה, את חילוץ הפצועים הרבים שהוביל ואת שאר מעשיו באותו לילה שבגינם קיבל את צל"ש הרמטכ"ל לאחר נופלו.
איתן שביט ז"ל
יום הזיכרון הוא ערב יום העצמאות ובשבילי הוא המרכז ואילו יום העצמאות הוא הנלווה אליו. המעבר מידי שנה קשה אבל אפשרי. מי ייתן שרשימת הנופלים לא תגדל ושנהיה ראויים לקורבנם.