למה גיבורים צריכים לתבוע את משרד הביטחון?

לא אחת אנו נתקלים בכתבות בתקשורת על לוחמים חלקם גיבורים בעלי צל"שים ועיטורים הנאלצים לקיים מלחמה נוספת מול משהב"ט (משרד הביטחון) כדי שיכיר בפגיעותיהם במהלך שרותם הצבאי. חלק מהפגיעות הן פיזיות וחלקן נפשיות. בעוד שפציעה פיזית קשה של חייל בקרב בה איבד יד או רגל מוכרת יחסית ללא בעיות היות ומומחי משהב"ט לא יכולים להתעלם מהחוסר בקיומו של האבר שאבד, פציעות אחרות נענות במרבית המקרים בדחייה אוטומטית. בין הפציעות האלה שמשרד הביטחון מעדיף להתיש את הלוחמים הן פציעות נפשיות או פנימיות.

העיקרון המנחה כפי הנראה את משרד הביטחון הוא שמרבית החיילים הלוחמים הם "ארטיסטים" (מושג ידוע בצבא משנות החמישים שנועד לתאר מצב בו חייל בדרך כלל טירון מתחזה לחולה כדי לקבל יום מנוחה מאימונים) ועל כן יש לנהל נגדם קרב התשה, בדומה לחלק מחברות הביטוח או בשפת הגשש החיוור "שיטת מצליח". אם הצלחת להתיש את החייל "הצלחת" וחסכת את תשלום הגמולים המגיע לפצוע בדין ואם לא אז "שילמת" את שהגיע לו מלכתחילה.

בעיתון "ידיעות אחרונות" בשבת האחרונה (17.7.09) התפרסם סיפורו של שירן אמסילי שקיבל צל"ש רמטכ"ל על חלקו בקרב בינת-ג'בייל במלחמת לבנון השנייה. שירן עפ"י הכתבה התקשה לתאר בפני וועדת הצל"שים את תיאור לחימתו בקרב בהיותו מבולבל ונתון לתחושות לחץ, גם כתבות שהתפרסמו עליו לאחר המלחמה הציגו לוחם עז נפש אבל פגוע. הוא מתקשה לישון בלילות, חווה "פלאשבקים" מאירועי הקרב ועוד. לא צריך להיות פסיכולוג כדי להבין שיש כאן סימפטומים ברורים של תגובות קרב. מדוע מעדיף משהב"ט להתיש את החייל לפני שיכיר בו כזכאי לסיוע? מדוע לוחם שנפגע צריך לקחת עו"ד שיתבע את משהב"ט כדי לקבל את הזכויות המגיעות לו בדין?

לפני כשנתיים וחצי התפרסם סיפורו של א. בעל עיטור ממלחמת לבנון השנייה שנאלץ להלחם במערכת, גם הוא בגין תגובות קרב שסבל מהם לאחר המלחמה.

עוד כמה מלחמות נצטרך לעבור כדי שמשרד הביטחון יבין כי כל מי שנלחם בקרב קשה או בסדרת קרבות נושא אתו זיכרונות קשים מאותם קרבות? חלק מהאנשים מגיבים מייד בשדה הקרב, אחרים לאחר שבועות וחודשים ואחרים לאחר שנים, חלקם מגיבים בתגובות טראומתיות חריפות וברי המזל נושאים אתם רק זיכרונות קשים.

ידוע גם סיפורו של רפול ז"ל שהובא ע"י אשתו לאחר מותו כיצד היה מתעורר בלילות בצעקות מחוויות קרבות שעבר במהלך שרותו.

גם חיילים שהטראומה באה לידי ביטוי בפגיעות פיזיות פנימיות נידחים ע"י משרד הביטחון. פורסמו בעבר שני מקרים של חיילים שחלו בסוכרת מספר ימים לאחר אירוע קשה בו השתתפו. משרד הביטחון דרש הוכחה לקשר נסיבתי בין האירוע לבין מחלת הסוכרת. לא עזרו טיעוני החיילים כי התגייסו בריאים לחלוטין, כי אין להם היסטוריה משפחתית של המחלה (ומה אם הייתה היסטוריה משפחתית? למה להשתמש בטיעון זה ולא בפציעה שהפעילה אותה?) וכי המחלה פרצה בסמוך לחוויה הקשה שעברו, משרד הביטחון בשלו ורק תביעה משפטית הצליחה להוביל להכרה בהם כנכי צה"ל.

משהו במערכת הביטחון הקובעת את הזכאות לטיפול, להכרה בנכות ולתגמולים משובש. לדעתי לפני כל הדיונים על המערכת לקחת אחריות ולטפל באנשים. לא הכול יכול להימדד במונחים של עלות כספית. חייל המדווח על תגובות עוצמתיות אחרי שהיה בקרב, זכאי בזכות לקבל טיפול ותמיכה על חשבון משרד הביטחון. המערכת צריכה לשדר פחות חשדנות ויותר אמון כלפי חיילים קרביים  שנפגעו בקרב או כתוצאה ממנו ובעיקר צריכה לגלות התנהגות אנושית ומכבדת.

החיילים הקרביים שלנו חוו מספיק בשדה הקרב, לא צריך להוסיף להם מלחמות בעת חזרתם הביתה.