"העכשויזם" של אמריקה מול ההיסטוריה שלנו

הארץ רועשת וארצות הברית של אמריקה גועשת, שוב המרו הילידים את רצון הפריץ ובלגאן עשו לו ממש להכעיס.

חוצפה שכזו לבנות בית כנסת ועוד איפה ברובע היהודי של העיר העתיקה.

אז לאמריקנים נאמר (ואולי גם לכמה ישראלים בתוכנו). בית הכנסת החורבה התחיל להבנות בשנת 1710 ע"י רבי יהודה חסיד – שישים ושש שנים לפני היווסדה של ארה"ב. בשנת 1720 באו הישמעאלים (כך במקור בציטוט האירוע מפי ר' יהוסף שווארץ) ויבעירו באש את בית הכנסת. בשנת 1857 הוחל בבנין בית הכנסת מחדש כאשר בין יוזמי הבנייה היה ר' שלמה זלמן צורף אשר עלה לארץ ב 1812. זלמן צורף הוא אבי שושלת משפחת סלומון שרבים מבניה גרים בארץ. בית הכנסת נהרס עד היסוד בשנת 1948 במהלך הכיבוש הירדני של העיר העתיקה וזאת מתוך פעולה של "שימור" מקומות קדושים לכל הדתות.

אז על מה הרעש ועל מה המהומה, העיתוי של חניכת בית הכנסת? הרצון לפייס בכל דבר אפשרי ובלתי את אפשרי את מנהיגי המעצמה שמעבר לים? השנאה העצמית שכה התברכנו בה?

עם המוותר על עברו מוותר גם על עתידו.

ובאותו עניין, מחיאות הכפיים הסוערות שזכה להם סגן נשיא ארה"ב בנאומו באוניברסיטת ת"א בעת שגינה את ממשלת ישראל ראויים לכל גינוי. גם אם בקהל מתנגדים למדיניות הממשלה, הכבוד העצמי מחייב איפוק, קול התרועה והברכות הניתנים למנהיג מדינה זרה המגנה את המדינה המארחת בביתה לא ראויים למחיאות כפיים.