ראובן פדהצור ז"ל

את ראובן פדהצור שמעתי לראשונה בכנס בתל אביב בשנות התשעים, שנים מועטות לאחר שקיבל את תואר הד"ר שלו. איני זוכר את נושא הרצאתו הפורמלי אבל אני זוכר שלנוכח הקהל המועט שהיה בחדר הקטן היחסית שהוקצה להרצאתו הוא הרשה לעצמו לחרוג מנושא ההרצאה הפורמלי ולפתח מעין שיחה חופשית עם הקהל.

מההרצאה יצאתי די המום בעיקר מהדברים ששמעתי ממנו וכללו את ההתייחסות האישית שזכה לה ממערכת הביטחון לאחר שהשמיע דברי ביקורת על פרויקטים שונים ביניהם פיתוח טיל החץ ופרויקט כיפת ברזל. לא אשכח כיצד פדהצור תיאר את הגעתו לאחד מבסיסי חיל האוויר במסגרת שרות מילואים כטייס שהרבה לפקוד את הבסיס וכיצד נחסמה דרכו לאחר שהסיווג הביטחוני שלו הוסר והכל בגלל דעותיו ועמדותיו. אני זוכר את תחושת העלבון שהרגשתי במקומו בעת ששמעתי את הדברים, כיצד טייס קרב הופך ל"אוייב העם" והוא מוחרם מכל פורום צבאי, מקום בו היה בן בית רצוי במשך שנים רבות.

אני זוכר את מאמרי הביקורת שלו כנגד פרויקטים ביטחוניים שונים, לא תמיד הסכמתי עם דעתו אבל תמיד חשבתי שכאזרח במדינה הוא זכאי להשמיע את דעתו בכל מקום מבלי להיות מאוים או לחוש נדחה כאויב העם. יתכן שדווקא הרקע המקצועי שלו הקשה על המערכת, יתכן שהחשש ממנו היה גדול כי אותו לא ניתן היה "לנפנף" כמי שאינו מבין דבר אבל ההתנהגות של המערכת כלפיו עוררה שאלות מהותיות באיזה סוג של דמוקרטיה אנו חיים.

לאחר מלחמת המפרץ חקר את תרומתם של טילי הפטריוט להגנת אזרחי ישראל והתברר כי יותר מאשר סייעו טילים אלו בהגנת העורף הם גרמו נזקים כאשר בחלק מהמקרים התפוצצו באוויר ושבריהם נפלו על האוכלוסייה שעליה נועדו להגן. ממצב בו המדינה הטילה את יהבה על הפטריוט האמריקני התברר כי לא מיני ולא מקצתיה וספק רב אם גורם ממלכתי היה מיידע את הציבור במידע הזה. על הכתבה שלו זכה פדהצור להיות מואשם בריגול חמור. את המצב המוטרף הזה הצילה הפרקליטות בבטלה את האישום לאחר כשנה.

במקום לחבק אנשי בטחון מיומנים עם דעות מקוריות ולקבל החלטות בהתאם לשיקול דעתה בחרה המערכת לצאת למלחמת חורמה כנגד דעותיו ובעיקר כנגד האיש. אני מקווה שיש מישהו בחדרי חדרים שמצר עד היום על עוגמת הנפש שגרם לאיש בחייו ואולי אולי אף ימצא את הדרך להתנצל בפניו גם לאחר מותו הטרגי השבוע בתאונת דרכים.