דוד הנחלאווי, דבר לא השתנה רק אנחנו

המראה של חייל צה"ל המתמודד עם התגרות של צעיר פלסטינאי, בידו נשק אבל הוא מנוע מלעשות בו שימוש החזיר אותי כארבעים שנה לאחור.

היינו פלוגת חי"ר מבה"ד 1 שנשלחה למנוע התפרעויות ביום האדמה בכפרים בגליל. אני נשלחתי עם כוח אחד לכפר בו לא היו התפרעויות אבל מספר שעות לאחר מכן פגשנו את חברינו שהצטרפו לכוח אחר וחזרו המומים.

הם הגיעו לכפר ומיד הותקפו ע"י המון זועם שהקיף אותם ואת המשאית שאתה הגיעו למקום. קריאות נקם נשמעו באוויר והחיילים מצאו עצמם מוקפים מכל עבר כאשר הרוחות משולהבות והמרחק בינם לבין מעגל ההמון הצורח הולך וקטן. בנקודת זמן מסוימת משחשו סכנה לחייהם ירו החיילים באוויר כדי לפזר את ההמון, אבל ההמון הערבי המשיך להתקרב אליהם תוך צעקות מתגרות "לא פוגעים... לא פוגעים" בהתייחסו לעובדה שהחיילים ירו באוויר ולא בהם. אחד הערבים זרק חפץ בוער לעבר המשאית שארגז המטען שלה היה עשוי מברזנט והוא התלקח. ההמון המשיך להתקרב לחיילים. למזלם היה להם מפקד עם קריאת שטח טובה והבנה לאן הפקודות הנוקשות של נוהל פתיחה באש יובילו אותו ואותם. הוא שלף רימון מהחגור וזרק אותו לכיוון ההמון. מהפיצוץ נפצעו קל מספר תושבים אבל ההמון נס על נפשו ונעלם תוך שהוא מותיר משאית בוערת, חיילים המומים ותחושה שרק דקות ספורות עמדו בינם לבין המוות.

איני זוכר מה היה בתחקיר אבל אני בהחלט זוכר תחושה חזקה של החיילים על החלטיותו של המפקד, אומץ ליבו וההערכה שקיבל החלטה מבצעית ראשונה במעלה, מצילת חיים.

מאז כאמור עברו עשרות שנים ואנו רואים מדי חודש את חיילי צה"ל נאבקים באוכלוסייה אזרחית בכלים לא מתאימים, בפקודות לא סבירות אשר שמות אותם ואת גאוותם שהיא גם גאוותנו כמדינה למרמס. כמה מנותני הפקודות האלה זוכרים את החוויה של עמידה מול המון מטורף כאשר בידך כלי נשק אבל אסור לך לעשות בו שימוש?

לפני כמה חודשים נחשפו תמונות של חיילים הבורחים מפלסטינאים, המדינה זעקה, כיצד יתכן שחיילים בורחים מפני מידיי אבנים? נדמה לי שמי מהם הועמד אפילו לדין.

אם ניתנת לי הבחירה בין חיילים בורחים לבין חייל שיורה ומגן על עצמו ועל ההרתעה של הצבא אני מעדיף את האפשרות השנייה בלי צקצוקי לשון ובלי התנצלויות. שומרי המוסר, האנושיות, ההבנה וכו' מוזמנים להתנדב לחודש שרות בשטחים, או שישנו את דעתם או שיקללו את התנדבותם.