עיתונאי קטן שלי

בשבוע שעבר נפתח פסטיבל ישראל במופע של שלום חנוך בבריכת הסולטן בירושלים. באותו הבוקר פרסמו אמצעי התקשורת כי בתגובה לידיעה כי שרת התרבות תפתח את האירוע בדברי ברכה הגיב הזמר כי יגיב תגובה חריפה.

התקשורת יצרה דרמה, במקום מופע פתיחה תהיה לנו התגוששות בשידור חי, העיתונאים ליקקו שפתיים...

אני הייתי במופע ואכן כאשר שרת התרבות מירי רגב עלתה לבמה נשמעו מעט שריקות מחאה אל מול מחיאות כפיים שהבליעו ברעשם את השריקות המועטות. כמי שלא הצביע עבור השרה או מפלגתה לא יכולתי שלא להעריך את אומץ ליבה, להתייצב מול קהל אלפים לתת דברי ברכה קצרים (לזכותה) וגם להוסיף התייחסות אישית קצרה על כך שהיא רואה עצמה שרת תרבות של כולם ומצפה כי הפלורליזם שדורשים האומנים בשם חופש היצירה ישמר גם כאשר שרת התרבות אינה חביבתם. דבריה הקצרים זכו למחיאות כפיים רבות.

שמחתי ששלום חנוך בניגוד להבטחתו לא הגיב, ולא בחומרה אלא עלה לבמה והתחיל לשיר.

בבוקר קמתי לחדשות "מרעישות", כותרות העיתונים דיווחו שהשרה התקבלה בקריאות בוז וגם כתבי התרבות דיווחו ברדיו על סערת הרוחות שכאמור לא הייתה.

אחת משתיים או שהעיתונאים לא היו במופע (דבר שאינו מופרך כלל ועיקר) או שקשה היה להם לוותר על אייטם תקשורתי שכבר נכתב ולייצר במקומו דיווח אמיתי הצמוד למציאות. בין כך ובין כך הזכיר לי האירוע מקרה אחר.

באמצע שנות השבעים הייתי בכוח צבאי שביצע "חדירה" ללבנון (ככה קראו לפעולה אז). עשינו את שעשינו חזרנו לקראת שחר ליום פעילות נוסף. בבוקר הביא אחד החיילים עיתון ובידיעה קצרה ששמורה אתי עד היום דווח על האירוע. אני זוכר היטב כי להוציא המילים "צה"ל", "צבא לבנון", וכנראה גם המילה "חיילים" לא היה שום קשר בין שאירע בשטח לבין מה שדיווח העיתון. אני זוכר את תדהמתי מהפער במידע, עוד אני זוכר שאמרתי לעצמי ולחברי שזהו האירוע הראשון בחיי שבו הייתי נוכח ושדווח בעיתון. אם זה הפער בין המציאות לדיווח מה על כל הידיעות שאני קורא בעיתון כל יום ?

ובכן העיתונאי נשאר קטן כפי שאריק איינשטיין ביטא היטב בשירו.