מלחמת יום הכיפורים ומלחמת חרבות הברזל

הזוועה שהתחוללה ב-7 באוקטובר תלווה אותנו עוד עשרות שנים ואולי לתמיד.

מכיוון שהאירוע המזוויעה הזה התרחש בתחילת אוקטובר, בחודשים בהם ציינו רבים בארץ את מלחמת יום הכיפורים לרגל חמישים שנה לפריצתה מן הראוי להתייחס למלחמת חרבות הברזל בהקשר זה.

ההשוואה שעושים רבים למלחמת יום הכיפורים ברורה ומתבקשת לא רק כי חלפו חמישים שנה למועד פריצתה אלא בעיקר לגורם ההפתעה. ביום כיפור הופתענו ובחרבות הברזל הופתענו, מעבר לכך לדעתי רב הדמיון מול המלחמה הנוכחית למלחמת העצמאות ולא למלחמת יום הכיפורים.

ביום הכיפורים הופתענו בגלל שאננות הן של הצבא והן של המדינה. המידע זרם והפרשנות התעלמה ממנו. אבל ביום הכיפורים בין המצרים ותעלת סואץ למדינת ישראל חנתה אוגדת טנקים במרחב, החטיבות מאומנות ומקצועיות. בין רוצחי החמאס למדינת ישראל לא עמד איש. ראינו בטלוויזיה את אלפי המרצחים מפוצצים את הגדר (שאין בילתה...) ולאחר מכן נכנסים בטנדרים, באופנועים ואפילו ברגל לתוך היישובים צמודי הגדר ומבצעים בהם טבח כמעט ללא מגבלה. היחידים שעמדו בפרץ היו אנשים כיתות הכוננות שחסמו בגופם את המחבלים. אותם אנשי כיתות הכוננות שקיצצו את מספרם, לקחו מהם כלי נשק ארוכים להגנה וצמצמו את משרות מפקדיהם האזרחים. דומה כי כל הצבא יצא לחופשה מאורגנת והשאיר את מרחבי הנגב המערבי פתוחים לתנועת האויב ללא כל מגבלה. הכוחות היחידים שהגיעו בטווח של שעות היו יחידות מיוחדות שמחזיקות דרך קבע צוותים להקפצה מיידית כמו שייטת 13 וסיירת מטכ"ל.

בהקשר זה יש לחזור ולהדגיש וזאת בניגוד לאנשי צבא בכירים ואחרים שלשטח יש חשיבות ביטחונית רבה וכי הטכנולוגיה ברוב המקרים כושלת ברגעים קריטיים.

במלחמת העצמאות נכבשו יישובים ע"י ערבים, גם במלחמה הנוכחית הדבר הזה קרה והכיבוש של היישובים הסתיים ברוב המקרים ברצח ברוטלי של אזרחים, בהריגת נשים וילדים קטנים ובביצוע מעשים שרק הנאצים ביצעו ביהודים בשואה. לעתים אנשי החמאס נקטו ברוע, באכזריות וברצחנות שאפילו הנאצים לא ביצעו. ההתעללות בגופות זהה למה שנעשה ע"י ערבים ביהודים, עד כדי כך התופעה הייתה נפוצה שההליכה בשבי הערבים במלחמת העצמאות ברוב המקרים לא עמדה על הפרק וחיזקה את רצון הלוחמים שנקלעו לקרבות קשים ביותר ללחימה של "תמות נפשי עם פלישתים".

חיים ילין שהיה ראש מועצת אשכול אמר "זה או אנחנו או הם" על חובתנו להשמיד לחלוטין את החמאס, אחרת איש לא יחזור ליישובי העוטף של הנגב המערבי.

תוצאות המלחמה הזו תלווה אותנו בטראומה עוד עשרות רבות של שנים, נותר לקוות שהגורמים האחרים בממשלה ובצבא ילמדו את הלקח, לא אלו שהיו שותפים למחדל בהוה אלא גם בני בניהם. סכנה קיומית חלה על כולנו בהעדר התרעה, מצב בו אנו שרויים עכשיו.

ולגבי שם המלחמה, הצבא (או אולי מחשב הצבא כפי שהאגדות אומרות) נתן למבצע שם עוד הטרם הפכה למלחמה "חרבות ברזל", במצב נורמלי מן הסתם הייתה המלחמה מקבלת את שמה מהיום בו פרצה "שמחת תורה" אבל ברור לכל שהמילה "שמחה" לצד המלחמה האיומה הזו לא באה בחשבון ואני תוהה האם חג "שמחת תורה" כפי שהכרנו יוכל להישאר בשמו... אנחנו שמחים בתורה אבל לנצח שמחה לא תהיה ביום זה.