סרבנות בקרב – אין לה מקום

חיילים סרבו לעלות על נגמ"ש נמ"ר כי הפרמדיקית הייתה אישה. הצבא מזמן לכולנו מצבי קיצון מסוגים שונים, מפיקוח נפש ועד אי נוחות שאינה פקוח נפש. זכותם של מתגייסים לשמור על אורח חייהם עד נקודה מסוימת והצבא אינה תוכנית כבקשתך.

אם כל שמץ של שינוי גורר סירוב פקודה הצבא יתמוטט. אם הטענה שחיילים חרדים מקבלים זכויות כאלו ייקחו חיילי ההסדר את עצמם ויבקשו העברה לחטיבת חשמונאים, אינך יכול להיות חייל הסדר ולהנות מהלגיטימציה של מסלול זה ומן הצד השני לבקש הטבות של חייל חרדי.

לעצם העניין, הצבא העמיד לרשות החיילים רב גדודי, חטיבתי, אוגדתי ועוד. כאשר השאלה הופנתה לרב החטיבתי הוא אישר את חובתם לציית לפקודה וטוב עשה הצבא ששפט אותם והבהיר את עמדתו.

במלחמת העצמאות עמלו קשות מפקדי הצבא כולל הרב הראשי הרב גורן להימנע מצבא דתי ולצידו צבא חילוני. בשנים האחרונות כל קבוצה דורשת את שלה, מעניין מה היו עושים אותם חיילים אם חלילה היו נפצעים כאזרחים ומפונים לחדר מיון בו היו רופאות וחובשות, האם היו מסרבים להיות מטופלים?

ומה לגבי כיבוד החיילת? כמו יציאה של חיילים מאולם בטקס כי לבמה עלו חיילות לשיר. יש גם ערך לא להלבין פנים...

הצבא צריך להיות נחרץ בעמדתו תוך רגישות אבל לא תוך התבטלות כלפי אף קבוצה המשרתת בו.