הגדודים - החוד והחנית של צה"ל

ארי שביט כותב את רשמיו (הארץ 8.4.2007) לאחר שהיה בחברת מחלקה 5 בגדוד נח"ל בעת אימון ברמת הגולן. ארי שביט מצטט מדברי החיילים: "עכשיו זה לא כמו שהיה פעם... זה לא שמי שלא עושה צבא מתבייש. זה לא שמי שלא עושה צבא לא מוצא עבודה. להיפך. לא אכפת לאף אחד ששירתת בצבא. לא אכפת לאף אחד אם אתה משתמט או לא. אז אתה מרגיש שחוץ מההורים שלך בבית אין  מי שמעריך את מה שאתה עושה...". "אצל האבות שלנו הייתה הרגשת שליחות, שותפות. מילים גדולות כאלה, אבל עכשיו זה חסר...".  "ביחידות המובחרות המצב מצוין. יש גאווה עצמית, תנאים, יציאות. אבל בגדודים הרגילים של גולני וגבעתי וצנחנים הרבה חבר'ה שבוזים. הרבה חברה מרגישים שלמדינה לא אכפת מהם. וזה פוגע בכל דבר. זה פוגע במבצעיות של הצבא. במוכנות למלחמה. והיית מצפה שהמדינה תבין את זה".

האמירות שציטטתי ממאמרו של ארי שביט מוכרות היטב למי שבניהם משרתים בצבא ביחידות קרביות ואינם משתייכים למה שמכונה בצבא יחידות "מיוחדות".
הצבא למי ששכח בנוי על החטיבות הלוחמות, על הגדודים ועל הפלוגות, הן בחי"ר, הן בשריון והן בגדודי התותחנים וההנדסה. זוהי ליבת הצבא ואתו הוא נלחם וגם מנצח. שאר כוחות הצבא כולל היחידות "המיוחדות" תרומתן לקרב או להכרעה הצבאית בטלה בשישים. מלחמות למי ששכח, אינן נעשות בסרטים, או בזחילה "שושואית" של חייל בודד מעבר להררי חושך. מלחמות נעשות בהסתערות של גדודים ופלוגות בכיבוש שטחים פתוחים, שטחים בנויים ויעדים מבוצרים. ככה צה"ל הכריע מלחמות, ממלחמת העצמאות בשנת 1948 ועד מלחמת לבנון השנייה ב 2006. אין קיצורי דרך, אין פטנטים, אין טכנולוגיה דמיונית שמכריעה מלחמות. את הניצחון מביאים חיילים "פשוטים" חיילים "רגילים" ולא אף גורם אחר.

אבל הצבא במסגרת "הבנתו" את המתרחש, והמפקדים הבכירים במסגרת "שמיעתם" את רחשי הלב של החיילים בשטח מסיקים מסקנות אשר כל קשר בינם לבין יעדי הצבא הם מקריים בהחלט.
הצבא כבר שנים מטפח בצורה מופרזת, לא שקולה, לא הגיונית ומקוממת את חיילי היחידות "המיוחדות" הן באיתור המובחרים שבין המתגייסים ליחידות אלו ובכך הוא גוזר על הצבא הלוחם בגדודים להסתפק בחיילים מאיכותיות נמוכות יותר. הן בהקצאת משאבים שניתנת ליחידות אלו שאינה סבירה ואינה פרופורציונית למשימות הנדרשות מהן והיא תמיד באה על חשבון ההצטיידות של חיילי היחידות "הרגילות" והן בתנאי השרות וביחס שנילווה.
חיילי יחידות מיוחדות יוצאים דרך קבע כל שבת הביתה דבר שהוא מקומם ולא סביר מול החופשות שניתנות במשורה לחיילי הגדודים. האבסורד חוגג כאשר במרבית המקרים חיילי הגדודים נדרשים לעומס משימות גדול לאין שיעור מול חיילי היחידות "המיוחדות" ואילו החופשות שמעניקות כוח לחייל ומגבירות את המוטיבציה שלו ניתנות במשורה.

חיילי הגדודים נדרשים למשימות שחלקן דומות למשימות של חיילי היחידות המיוחדות אבל בסיומן הן נדרשים לביצוע הבט"ש. משימות הביטחון השוטף, המתישות, המעייפות, שנמשכות שעות ארוכות שחלקן כרוך בחיכוך גדול עם אוכלוסיה אזרחית ערבית ובסופו של שבוע הם גם נשארים שבתות ללא חופשה ולמה ? כי לא יעלה על דעת אף אחד ממפקדיו הבכירים של צה"ל לשלוח חיילים מיחידות "מיוחדות" למשימות שמירה או בט"ש, אחת לתקופה ולו גם תהיה אחת לשבת שלישית, רביעית או חמישית. לא יעלה על הדעת לפגוע בחופשת השבת המקודשת שלהם. זוהי קהות לב ואי הבנה של הפיקוד הבכיר את צרכי חייליו, והיא הגורמת לתחושת התסכול והפגיעה במוטיבציה של חיילי הגדודים.

מפקדי הצבא הבכירים יודעים היטב כי בעת שתפרוץ מלחמה, הגורם שיסתער ויכבוש עיירות לבנוניות, יטהר כפרים מאנשי חיזבאללה,  וילחם בשריון הסורי הם חיילי הגדודים בשריון ובחי"ר. אבל היחס, הקצאת המשאבים והטיפול השוטף ישמר בצורה מפלה עבור חיילי היחידות "המיוחדות" הן בדרך לא  פורמאלית והן בדרכים פורמאליות נעלמות.

מה דורשים חיילי גדוד הנח"ל שארי שביט נילווה עליהם ? יחס ראוי בחברה, הערכה של המאמצים שהם משקיעים, הוקעה חברתית של המשתמטים משרות צבאי, וכן, גם טיפוח גאווה עצמית, תנאים וחופשות.

אם מפקדי הצבא לא יתעשתו ולא יבינו ומהר כי חנית הצבא וגם חודה הם חיילי הגדודים, הם יישארו בעת פקודה עם חיילים מיוחדים כאלו שאתם לא ניתן לבצע משימות שהוזכרו לעיל כי הכשרתם היא "מיוחדת" ואינה תורמת להכרעה של מלחמה.

ולמי שירצה דברים נוספים בנושא מהעבר:
היחידות המיוחדות במלחמת לבנון השנייה – מה הלקח ?
על מוטיבציה, על שוויון ועל הגורמים לקלקלתם בצה"ל, בתוך: מערכות