אלימות בפקיעין

בשבוע האחרון תיארה התקשורת את האירועים בפקיעין. כצפוי ההתמקדות הייתה באלימות שהפעילה המשטרה ופחות באלימות שהפעילו תושבי הכפר. מכיוון שאינני בקיא בעובדות איני רוצה להתייחס לאירועים אלו אלא לתופעה עצמה.

מי שאינו בקיא בפעולת רשויות האכיפה במדינה בודאי היה מופתע אל מול הכוח המשטרתי הגדול שגייסה המשטרה בכניסה לכפר ואף היו ששאלו מדוע באירועים דומים ביישוב ישראלי לא מרוכז כוח בהיקף כזה. ובכן אחת האמיתות שאיש אינו מדבר עליהן היא יכולת האכיפה של רשויות המדינה במגזר הערבי / דרוזי / בדווי במדינה. לכאורה אין הבדל בין המגזר היהודי למגזר זה, אבל המציאות שונה בתכלית. רשויות האכיפה במדינה נמנעות דרך קבע מלהיכנס לכפרים ערביים / דרוזים / בדווים לצורך ביצוע פעולות אכיפה. גורמי האכיפה כמו מס הכנסה, המוסד לביטוח לאומי, מס ערך מוסף, רשות השידור ואחרים לא מעיזים כבר שנים רבות לאכוף את החוקים שהם ממונים על שמירתם במגזר הזה. ההחלטה אינה החלטה פוליטית אלא החלטה מעשית הנובעת מניסיון. בעבר כל כניסה של גורמי אכיפה החוק לכפרי המיעוטים הסתיימה באלימות שהופעלה כנגד עובדי המדינה. והלקח שנלמד היה קיום מאמר חז"ל: "שומר נפשו ירחק". האמת הזו ידועה אבל אינה מדוברת, אזכורה אינה "פוליטקל קורקט" ובעולם יחצני שמראית העין היא העיקר והמעשה עצמו תפל עזבו גורמי המדינה את "המגזר" לנפשו.

כמובן שאין הדבר נכון בכל מאת האחוזים אצל כל גורמי האכיפה וכמובן שאינו נכון במאת האחוזים אצל כל כפרי המגזר אבל בעיקרון זהו המצב. זו גם הסיבה שכאשר נאלצת המשטרה או גורמים אחרים להיכנס לכפרים, הכניסה עצמה מלווה בכוח רב, הכול מלקחי העבר. בהחלט יתכן שעצם הכניסה בכוח רב גם היא תורמת את שלה להתססת הרוחות אבל איש אינו מצפה שהמדינה תפקיר את שלוחיה לנפשם.

יש שיטענו שצריך לבדוק את הסיבות למצב שתיארתי בקיפוח מתמשך של המגזר אשר גורם לאלימות. יתכן שגם בו טמון חלק מן האשם אבל המציאות העכשווית היא הקובעת ולא הסיבות והתירוצים.

יש למצוא את הדרך הנכונה שתושבי היישובים הערבים / דרוזים / בדווים יהיו ברי אכיפה לרשויות החוק בדיוק כמו הישובים היהודים בארץ, וראוי שתגבור הכוחות לפני כניסה למקום יישוב יהיה פונקציה של רמת האיומים הנשקפת לכוחות ולא דתם של המתגוררים בו. עד אז אל לה למדינה להפקיר את שלוחיה בעת אכיפת שלטון החוק במדינה.