ה"תרמיל" של רוזה

באוגוסט 1972 התגייס אברהם רוזנברג (רוזה) לצבא. רוזה התגייס בנפש חפצה לשריון ולאחר הטירונות נבחר להיות תותחן טנק שוט קל. כמו דברים אחרים שעשה גם את פרק התותחנות הוא סיים בהצטיינות ובמטווח חש"ן זכה באליפות צה"ל בתותחנות טנקים בהשיגו 96 נקודות מתוך 100 אפשריות וקיבל על כך תעודת הצטיינות מקצין בכיר בשריון.

כמזכרת להצטיינותו הביא רוזה לביתו את תרמיל פגז הטנק הראשון שירה והוא שכן אחר כבוד בחדרו.

לימים סיים רוזה את קורס מפקדי הטנקים בהצטיינות ונשאר להדריך בקורס כ"גנן". במסגרת גדוד 198 של חטיבה 460 נשלח לחזית התעלה ושם נהרג יחד עם צוותו בקרב על הפירדאן ב 8 באוקטובר 1973. לאחר חודשי היעדרות ארוכים נמצאה גופתו והוא הובא  למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בהר הרצל בירושלים.

פעמיים בשנה עולים משפחתו וחבריו של רוזה לקברו להתייחד ולהתפלל. אמו של רוזה פוקדת את הקבר בתדירות רבה הרבה יותר...

השנה ביום הזיכרון לחללי צה"ל הגעתי מוקדם וראיתי שינוי שרק לאחר מספר דקות הבנתי מהו. תרמיל הפגז הראשון של רוזה שהיה עומד עם לוחית הקדשה בסמוך לקבר כבר ארבעים ואחת שנים נעלם. התבוננתי בשורת הקברים ובשורות שלצידה ומצאתי את אותו חוסר גם בקברים השכנים. קיוויתי שרק אני אשים לב, לצערי זה לא היה המצב. אמו של רוזה הבחינה בחוסר מיד בהגיעה לקבר ורק מי שראה איך ספקה את כפיה יכול היה להבין את תחושת הצער והכאב שחוותה באותו הרגע. היא לא הפסיקה לשאול "למי זה הפריע ?".

הרושם היה שלקראת יום הזיכרון מישהו החליט לנקות את השטח ולאסוף את כל המזכרות שהציבו המשפחות במקום. סדר הם דבר חיובי אבל כיבוד רגשות המשפחות השכולות חשוב ממנו במיוחד בשנים האחרונות עת הכירה מערכת הביטחון בזכותה של כל משפחה לציין בדרך אישית את קברו של יקירה.

לא הצלחנו עדיין לקבל תשובה מאגף משפחות במשרד הביטחון אבל אם עדיין מה שנאסף נמצא במחסן כלשהוא, ראוי היה שיוחזר.