בעשרה בטבת הלכה לעולמה חמותי יהודית פלסמן (גרטי)...

לא היה תאריך סמלי יותר לפרוש מעולמנו וללכת לעולם הבא מאשר ביום הקדיש הכללי, עשרה בטבת. יהודית נולדה בינואר 1923 בהונגריה וחייתה שם חיים נוחים יחסית בחווה ליד בודפסט ולאחר מכן בבודפסט לאחר שהמשפחה נאלצה למכור את החווה בהוראת השלטון שאסר על יהודים להיות בעלי קרקעות. יהודית חיה יחד עם הוריה איטא ואמיל ועם שלושת אחיה: יצחק, ראובן ושלמה. ביום בו שמעה ברדיו כי הגרמנים נכנסו לבודפסט ב-19 במארס 1944 מיהרה לעזוב את הבית עם כיכר לחם ונקניק גדול כדי להביאם לאחיה יצחק שהיה במחנה עבודה הונגרי לא רחוק מהעיר.

בכניסה לתחנת הרכת נעצרה יהודית ע"י המשטרה ההונגרית והייתה אחת מהראשונים שנעצרו על יהדותם. יהודית הייתה עצורה בתחנת הרכבת כחודש ימים עד שהועברה למחנה המוות אושוויץ על אדמת פולין. את השנה בה שהתה באושוויץ לא ניתן לתאר להוציא רסיסי סיפורים ברובם נוראיים. אני זוכר היטב שהשתמשה בביטוי של קצ'טניק שזו הייתה "פלנטה אחרת" וככזו לא ניתנת לתיאור ובטח לא להבנה ע"י מי שלא היה שם. עוד הייתה מצטטת משפט: "אלה שלא חזרו - לא חזרו. אלה שחזרו – לא מבינים אותם. אלא שלא היו שם – שופטים אותם".

אני זוכר שסיפרה לי לא פעם על אחת "המשימות" שהוטלה עליה להעביר גל אבנים גדולות מנקודה אחת בשדה לנקודה אחרת ובחזרה, ללא כל סיבה או מטרה להוציא עינוי הגוף והנפש. לצד הזוועות שעברה וגם ראתה, היו גם נקודות אור במחנה הארור הזה. יהודית שבאה ממשפחה דתיה צמה ביום הכיפורים בו שהתה במחנה, צום שמעטים קיימו סביבה, במיוחד בתנאי הרעב המתמיד במקום. מחנה בו אנשים היו מוכנים להרוג בשביל פיסת לחם שלא לדבר על פרוסה שלמה. מכל מקום במחנה הגברים הסמוך היה מי ששמע שיש אישה יהודייה המתכוונת לצום והוא שלח אליה מבלי שידע מי היא כפית דבש. כפית הדבש הזו עברה מאחד לשני אולי דרך עשרות אנשים עד שהיגיע אליה, ליהודייה במחנה הנשים שצמה. תארו לעצמכם, כפית עם סם חיים העשוי מדבש עוברת בידיהם של עשרות אסירים מורעבים ואיש מהם לא נוגע בה או טועם ממנה ומעבירה בחרדת קודש לבא אחריו, בטח תוך מלמול "לזו שצמה, לזו שצמה". קשה לתאר ובטח קשה להאמין אבל בסופו של דבר הכפית הגיע אליה ומאז במשך עשרות רבות של שנים, צום יום הכיפורים נפתח במשפחתנו בכפית של דבש, גם בירושלים, וגם ללא מחסור...

הגיע עת השחרור ב-1 בינואר 1945 ומיהודית כמו מרבים אחרים נמנעה החוויה הטובה של השחרור בהגעת הרוסים למחנה, במקומו הנאצים הארורים הצעידו אותה יחד עם חבריה וחברותיה בצעדת המוות ממנה לא שרדו רבים. בצעדה עצמה חברה טובה של יהודית קרסה ויהודית נתנה לה יד ומשכה אותה קדימה גם כאשר החברה אמרה לה שתניח לה לנפשה, גם כאשר מסביב נורו הכושלים ואלו שלצידם, אבל יהודית לא וויתרה.

בסוף הצעדה, לאחר שלושה שבועות, היא הגיע למחנה הגרמני בשם רבנסברוק ממנו עברה למחנה מלכוב עד לשחרור הסופי ב-5 במאי 1945. יהודית חזרה בדרך לא דרך לביתה בבודפסט לראות מי שרד את השואה ומי לא. בדירתם הקטנה אשר נפלשה ע"י השכנים בהעדרם, היא מצאה זוג הורים שבורים היושבים בבית ומחכים לשוב בניהם. רק יהודית חזרה ושלושת אחיה נמחו מעל פני האדמה מבלי לדעת יום מותם או מקום מותם. היעד עכשיו היה ארץ ישראל. דרך תנועת בני עקיבא ותנועות ציוניות אחרות יכולה הייתה יהודית לעלות לארץ אבל הסרטיפיקט שניתן היה מיועד לצעירים שיוכלו לסייע לארץ בבניינה ולא לזוג הורים מבוגרים חסרי כוחות. בהחלטה מכוננת החליטה יהודית להישאר עם הוריה עוד שלוש שנים בתנאים לא תנאים כדי לא להשאירם לגורלם לבד ורק ב 1948 עלתה אתם לארץ, הם הגיעו באוניה לנמל חיפה ב-15 במאי 1948, יום לאחר הכרזת המדינה.

גם בארץ החיים לא היו קלים, החיים במעברה ליד חדרה לא היו קלים, והכל תוך שהיא מוצאת עבודות מזדמנות לפרנס את עצמה ואת הוריה.

תקצר היריעה מלתאר את השנים הראשונות בארץ אבל בסופן הקימה יהודית משפחה, ילדה שתי בנות ובחרה במסלול של אור וחיים, לא לשכוח ולא לסלוח לגרמנים ולעבר, אבל כן לחיות חיים חדשים של יצירה, פעילות ושמחה.

מזה עשרות שנים בליל הסדר אני מתעכב בעת קריאת ההגדה על המשפט "שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו והקדוש ברך הוא מצילנו מידם" והנוכחים בחדר שומעים שוב ושוב מידי שנה את הבנתי את המשפט הזה לא ברמה של הטקסט בהגדה אלא ברמה המעשית ביותר מימים קדמונים של יוון ורומי, דרך הפרעות ביהודים, האינקוויזיציה בספרד, השואה הנוראה ועד לאי קבלתנו כאן בארצנו. כבר שנים אני מרגיש שהגרמנים לא באו על עונשם באופן הראוי. בנות הברית משיקוליהן באו חשבון רק עם עיר אחת בגרמניה "דרזדן" שמה, ואילו שאר גרמניה ובעיקר העם הגרמני יצאו מהמלחמה מבלי שנעשה צדק עפ"י הבנתי.

יהי זכרה של יהודית מבורך