יומן מלחמה: קשייהן של נשות המילואים
|
(397) עד שתחזור אלי, אילה דקל, התחנה, 2025, 208 עמודים. סקירת הספר "עד שתחזור אלי" מאת אילה דקל, החושף את המציאות הבלתי אפשרית של העורף המשפחתי במלחמת חרבות ברזל, לצד ביקורת נוקבת על הפקרת המשרתים והמצב הפוליטי בישראל.
עד שתחזור אלי, אילה דקל, התחנה, 2025, 208 עמודים. מלחמה וחיים: אילה דקל מציפה את הקשיים של משפחה שהבעל בה במילואים חודשים על חודשים במלחמת חרבות ברזל, וכל ניהול הבית, הילדים ועצמה נופלים על כתפיה. נכון שבתקשורת הוצפו הקשיים של נשות המילואים ונכון שדובר בנושא בתקשורת האלקטרונית, אבל עד קריאת הספר לא הבנתי עד הסוף עד כמה התקופה הזו הייתה קשה (לא מאתגרת – קשה משאול).
דקל, גם אם לא התכוונה לכך, משמשת פה למאות אלפים שגויסו ולמאות אלפי משפחות וילדים שנותרו מאחור, בטוחים מסכנה אבל חווים קשיים איומים לא פחות מהחיילים (ומהחיילות) בחזית. במלחמת לבנון הראשונה שירתי כחצי שנה במצטבר בלבנון בארבעה סבבי לחימה, כפי שזה נקרא היום, ובתקופה ההיא לשרת חודשיים ברציפות היה שיא השיאים. היום חודשיים זה המעט שבמעט שכל חייל מילואים לוחם יכול רק לחלום עליו.
כמובן שגם כאן אי אפשר שלא לציין את הסיבה לכך: לא הרשלנות הנוראית שגרמה למלחמה, הן בצבא והן בממשלה, אלא הרשלנות וההפקרה של ממשלות ישראל אשר לא טיפלו בהשתמטות של אוכלוסייה נרחבת מלמלא את חובתם הבסיסית, ועד עכשיו ממשיכים בעוולתם והכל כדי לשמור על כיסאם. אין בושה גדולה מזו בעולם. האחראים למצב עוד ישלמו על ההפקרה.
נחזור לספר. דקל מעלה את חיי היום־יום שלה כאשת קצין מילואים קרבי, כאשר לצד הדאגה המתמדת מהדפיקה על הדלת, יש את היום־יום שבו היא מנסה להסביר לילדים הקטנים איפה אבא, ומנסה ככל יכולתה להסתיר את העובדות המפחידות אבל לא מצליחה בכך. התמיכה שהיא מקבלת היא בעיקר מבני משפחתה הקרובים, אבל העזרה של הסבים היא חלקית ביותר.
המדינה גם היא לא יוצאת מגדרה לעזור. לצד זאת, המצב הוא כזה שהנשים נשארות לבדן להתמודד, ולא בהכל אפשר לעזור. זהו ספר מטלטל וראוי שיקרא על ידי כל אדם מישראל; גם על ידי אלו שלא עשו מילואים, גם על ידי המשתמטים, על ידי כולם. אולי יפתח הלב ואיתו ההבנה.