פרשנות | צה”ל ללא מראה: כישלון הביקורת העצמית והשלכותיו

לפני 17 שנים פרסמתי את הדברים הבאים: "זה שנים יש תמימות דעים לכאורה בקרב הקצונה הבכירה של הצבא. אם יש מצב מסוכן במערכת צבאית זוהי תמימות דעים והסכמה סוחפת. לטעמי, עדיף שקצינים בכירים ישמיעו את דעתם בעת שירותם כאשר הם בתפקיד בעל יכולת שינוי והשפעה, ונימנע מהמצב המביך בו אלופים פושטים מדים ומביעים דעתם בגלוי בשונה ממה שעשו בעת שרותם. 

״בשנים האחרונות ספג פרויקט "המרכבה" ביקורות קשות במטכ"ל, עד כדי איום לסגור אותו. קשנ"ר, מפקדי אוגדות, מפקדי חטיבות ובכירים נוספים לא קמו במחאה על ההחלטה המתקרבת. נוסף על כך, לא שמענו (לפחות לא בתקשורת) דעות אחרות, קצינים הנלחמים על הפרויקט או מנסים לשנות את רוע הגזרה. מלחמת לבנון השנייה סיפקה הזדמנויות רבות שבהן היו יכולים קצינים בכירים להשמיע את דעתם בנוגע לליקויים רבים שהתגלו במהלך המלחמה. 

״גם עכשיו עם סיום התחקירים הצבאיים במלחמת לבנון השנייה  נדמה הביקורת. המעטים שהעזו להשמיע את קולם נבלמו או הורחקו, קנאת סופרים תרבה חוכמה ופתיחות רעיונית תמנע כישלונות. מטכ"ל אשר מיישר קוו, שלא עומד על שלו, שחושש לעתידו הצבאי ונמנע מלהשמיע את דעתו – פועל בחוסר אחריות.״

דברים אלו נכתבו בשנת 2007 ופורסמו בעיתון הארץ ב־7 בינואר 2007 ונראה שהם תקפים גם היום 17 שנים לאחר מכן. לאחרונה פרסם מפקד מערכות מאמר בשם זהה "שתיקת הקצינים" ובו טענות דומות לדברים שכתבתי אז. 

אני רואה את המצב בהווה כחמור יותר מאשר עמדתו של מפקד מערכות ד"ר אמיר גילת שכתב את המאמר בגיליון האחרון. במאמר הושם הדגש על חשיבה ביקורתית שתלווה בכתיבה, ותאפשר שינוי שבמקרים רבים יהיה חיובי. 

לדעתי, האומץ הנדרש הוא מה שאני מכנה "אומץ אזרחי", בניגוד ל"אומץ הצבאי" שבדרך כלל מתפרש לאומץ לב בשדה הקרב המלווה בהסתערות וכדומה. כדי להעז לכתוב דברי ביקורת – אתה נדרש להעז להגיד אותם ואחר כך גם להעלותם על הכתב.

אומץ לב אזרחי הוא תכונה שמעטים במפקדי צה"ל ובארגונים אזרחיים גדולים מביאים אותה לידי ביטוי. לדוגמה סא"ל שלמה (מוני) ניצני, מג"ד 79 במלחמת יום הכיפורים (בעל עיטור הגבורה ממבצע קדש ובעל עיטור המופת ממלחמת יוה"כ). ניצני החליט על דעת עצמו להוציא שלושה ימים לפני פרוץ המלחמה את הגדוד שעליו פיקד ממחנה הגדוד בסיני לשטח תחת רשתות הסוואה, מכיוון שלהבנתו המלחמה בפתח וזאת בניגוד לעמדת המטכ"ל וצה"ל כולו. 

לא מדובר על ראיית הנולד אלא על אישיות אמיצה שפירשה את העובדות אחרת מכל הצבא, ובעיקר עמד על שלו ופקד על גדוד הטנקים שעליו פיקד לעזוב את מחנה הגדוד – פעולה שהייתה יכולה להתפרש ברחבי סיני כפניקה של מפקד אלמלא נפתחה מלחמה. הודות להחלטתו נמנעו הרוגים בגדוד בעת שמטוסים מצריים הפציצו את המחנה, בניגוד לגדודים אחרים בחטיבה. שנים רבות אחרי מלחמת יום הכיפורים שאלתי אותו מה הייתה הסיבה להחלטתו. מוני שתק לרגע ואמר "ירדתי לקו ביום רביעי לסיור מפקדים, הרמתי משקפת וראיתי את כל הצבא המצרי על התעלה, זו מלחמה". כל כך פשוט ומתבצע בכל כך מעט מקרים.

אני רואה קשר ישיר בין האומץ להשמיע את דעתך בפני בכירים ממך, ללא חשש ולא לתת לשיקול התועלתי האישי לגבור, ובין הפקת לקחים בעייתית שהצבא סובל ממנה. כאשר פרצה המלחמה שאלתי את עצמי כמו רבים אחרים כיצד הגענו למצב שבו פלשו מחבלים לשטחנו וכבשו שטחים נרחבים מחלקה הדרומי (משום מה בתיאור הקרבות ביומיים הראשונים יש התמקדות "רק" בכיבוש יישובים, אבל לצד היישובים כבשו מחבלי חמאס שטחים נרחבים בנגב).

ב־6 באוקטובר 2023 לא עמד בקרב מפקדי צה"ל אפילו מפקד אחד אשר אמר לעצמו הגדר היא גדר, אלקטרונית ככל שתהיה היא אינה מהווה מכשול אמיתי, המחבלים חוזרים ומתאמנים על פריצתה, התצפיתניות חוזרות ומזהירות ולכן יש לפרוס את הכוחות בדרך שתמנע את כניסת המחבלים לשטח ישראל. שוב לא עמדה לנו ההתראה המובטחת ושוב מפקדי אגף המודיעין כשלו כישלון חרוץ, שוב זלזלו בדרגים מתחתיהם ושוב כשלו בתפקידם הבסיסי – מתן התראה למלחמה. תפקידם של המפקדים בשטח, גם ללא התראה, לפעול על פי הבנתם את תמונת השטח ולפרוס כוחות כנדרש. 51 שנים חלפו ולא למדנו דבר, ומי מבטיח לנו שעוד חמש שנים או עשר שנים המחדל לא יחזור? בצבא מתקדמים מהר מאוד מתפקיד לתפקיד, אין זיכרון ארגוני, לכולם אצה הדרך לתפקיד הבא והפקת הלקחים נעשית במינון נמוך.

על נושא הפקת הלקחים כבר כתבתי בישראל דיפנס מאמר שפורסם בשלושה חלקים" חלק ראשון, חלק שני, חלק שלישי. אבל לדעתי בהעדר אומץ להגיד דברי ביקורת המצביעים על כשלים וחולשות כיצד לא נחזור עליהם, כיצד נתקן?