פרשנות | מלחמת ׳חרבות הברזל׳ מראה שאין בצה״ל זיכרון ארגוני

צה"ל ומדינת ישראל נמצאים במלחמה קשה ואכזרית, וקיים צורך בהפקת לקחים גם בגלל רצף של כשלים בעיקר בימים הראשונים. הפקת הלקחים  מצריכה למידה, טיפול ותיקון.

בקריאת הלקחים שמפורסמים כבר כעת, איני יכול שלא לשאול את עצמי, מה חדש בלקחים אלה? מדוע הם לא יושמו מלכתחילה? כולם כבר עלו בעבר בעקבות מלחמות או אירועי לחימה.

אחת המסקנות שאני מגיע אליה, לצערי, נכונה לא רק לגבי צה"ל אלא גם לארגונים גדולים אחרים, שאין למידה ארגונית, והמידע הארגוני הולך לאיבוד עם הזמן. במיוחד נפוצה הבעיה הזו בארגונים עם אנשים צעירים, ובמיוחד בצה"ל שבו מפקדים נשארים בתפקידם זמן קצר יחסית של שנתיים ולעתים פחות.

בניגוד לארגון עסקי שבו הנזק באי הלמידה הוא בעיקרו כספי, אזי בצה"ל שהוא ארגון האחראי על קיומה וביטחונה של מדינת ישראל, אי למידת לקחים, ובעיקר אי יישומם לטווח רחוק, מסכנים את כולנו ומחירם הנוראי בחיי אדם מטיל צל כבד על חיינו. 

צמד המילים "הותר לפרסום" עוצר את פעימות הלב הנחמץ בעת השמעת שמות הנופלים. לצד גבורתם של הנופלים ותחושת השליחות האין סופית של כלל הלוחמים, בסדיר ובמילואים, נדרש לעשות בדק בית מהיר ולברר, לצד הפקת הלקחים עצמם, כיצד אנו כושלים שוב ושב באי הטמעת לקחים שכבר הופקו, וכולנו משלמים מחירים קשים ביותר.

השריון
הלקח הראשון שאתייחס אליו קשור בצורך של צה"ל בשריון ובכמות נדרשת למלחמה כוללת. כל מי ששירת בצה"ל במלחמת יום הכיפורים, זוכר ויודע את חלקו המכריע של החיל בניצחון במלחמת יום הכיפורים. חיל השריון שהיה החיל הדומיננטי ביותר בצה"ל ובשדה הקרב, עבר תהליך שחיקה גדול. 

זה התחיל בקונספציה שתם עידן "המלחמות הגדולות" ולצידו המחשבה שאם אין מלחמות גדולות למה לנו כלים מתמרנים "גדולים". לצדה התקבעה התפיסה הקלוקלת, שאין לה אח ורע בתולדות המלחמות בעולם, שניתן להכריע מדינות או ארגונים מהאוויר וללא תמרון יבשתי. 

"אש-מנגד" קראו להמצאה הזו. היו מפקדים בכירים ששינו את מבנה צה"ל, וביטלו חטיבות שריון בהינף קולמוס. את התופעה הזו כיניתי בינואר 2007 "שתיקת הקצינים". ב-6 בפברואר 2006 התפרסמו דברים שלי בעיתון "הארץ": "אני רואה קיבעון מחשבתי עד כדי קונספציה בתהליך העובר על הצבא ועל מומחים חיצוניים, הקובעים שמקומו של הטנק במלחמה הבאה הוכרע – והוא מיותר. גם האמירות שהמלחמה הבאה תהיה מבוססת על נשק מדויק אווירי ללא צורך בכיבוש קרקעי ובאחזקת שטח, נראות לי מוטעות.

פרצה מלחמת לבנון השנייה ואותם בכירים שהחליטו שהשריון מיותר חטפו את המציאות על פניהם למול התוצאות. "אש מנגד" כמובן שלא יצרה הכרעה. 

חשבתי שמלחמת לבנון השנייה תייצר שינוי, הרי הכשלים התגלו. הפקת לקחים היא אבן יסוד בצבא ובפועל מעט מאוד השתנה על אף הפקת הלקחים לכאורה. הצבא השקיע ומשקיע סכומים נכבדים במערכות הגנה לרק"ם "מעיל רוח" אבל היקף הטנקים שצומצם חסר לסד"כ הצה"לי.

אחידות מול מגוון
חלק מתופעה של הורדת קרנו של השריון בצה"ל השליכה על נוכחות מפקדיו ב"בהנהלה", קרי במטה הכללי. רמטכ"לים שהתמנו צרפו למטכ"ל את חבריהם לאימון ולדרך שמטבע הדברים יצרה אחידות דעות ולא פלורליזם. צבא הוא אינו קיבוץ אבל עד שעת ההחלטה ראוי שמפקד הצבא ישמע דעות שונות ודרכי פתרון שונים, ההחלטה שתתקבל תהיה עשירה יותר. אבל אם השריון אינו חשוב, מה למפקדי השריון בצמרת הצבא?

המודיעין 
ישראל משקיעה אחוז ניכר מתקציב הביטחון שלה באיסוף מודיעין והערכתו, חיל המודיעין ויחידת 8200 הפכו לגוף הגדול בצבא ששוב ושוב לא מספק את הסחורה. זו טענה נכונה לצה"ל ולעוד צבאות בעולם. חיל המודיעין על המיליונים הרבים שמשקיעים בו לא חזה כמעט שום דבר מהותי שקרה בצד השני. 

המודיעין האמריקני לא חזה את נפילת ברית המועצות, ישראל לא חזתה את פרוץ מלחמת יום הכיפורים, ישראל ומדינות אירופה לא ידעו דבר על פיתוח נשק גרעיני בלוב. רק יד המקרה חשפה לישראל, דרך המוסד, את קיומו של כור גרעיני בסוריה. 

המודיעין לא פלורליסטי ויחידת האיפכא מסתברא אינה בעלת משקל שיכול לייצר שינוי. על מלחמת "חרבות הברזל" כמעט ואין מה להוסיף, שורת מחדלים קולוסליים כאלו תלמד עוד שנים רבות בבתי הספר למודיעין. 3000 מחבלים חוצים את הגבול ב-60 נקודות מתואמות מראש ואיש במערכת המודיעין של ישראל לא יודע על כך. 

לאותם 3000 מחבלים יש משפחות שחלקן בוודאי ידעו על התוכנית, איפה איסוף המודיעין? המציאות הוא שמדינת ישראל משקיעה נתח משמעותי מתקציבה במודיעין, שפעם אחר פעם לא מביא את התוצאה המקווה: התרעה לפני מלחמה. 

זו השורה האחרונה, וכאשר היא לא מושגת – כל השאר שולי. גולת הכותרת של הצבא צריכה להיות השירות הקרבי. זו צריכה להיות משאת הנפש של כולנו, כמו בימים עברו, והכול בכפוף ליכולת בריאותית של הפרט ולא ליכולת ההשתכרות לאחר השירות הצבאי.

למאמר ההמשך

מקור הכתבה