צוות איתמר, אבנר שור, כתר הוצאה לאור, 2003, 288 עמודים

הספר "צוות איתמר" מספר את סיפורה של סיירת מטכ"ל מתחילת שנות השבעים ועד לאמצע שנות התשעים. בעיקרו זהו סיפור חוויותיו ותחושותיו של המחבר אבנר שור שהתגייס לסיירת מטכ"ל בשנת 1970 והיה שייך לצוות איתמר, כשמו של מפקד הצוות.

ייחודו של הספר בכך שהוא מעביר את תחושותיו של חייל המשלים מסלול מלא בסיירת מטכ"ל שנמשך כשנה וחצי ולאחריו הוא שותף במספר רב של משימות מבצעיות. עוד מביא הספר את פעילותה של סיירת מטכ"ל במלחמת יום הכיפורים ובמלחמת שלום הגליל. מי שיחפש למצוא "סודות" על מבצעים עלומים של הסיירת יתאכזב, מי שינסה למצוא סיפורי גבורה על חלקה של סיירת מטכ"ל בשתי המלחמות יגלה מהר מאוד כי פעילותה במלחמות אלה (ואולי גם במלחמות אחרות) היא שולית עד אפסית אבל מי שירצה להבין את הכוח הפיזי והנפשי של לוחמי הסיירת במסלול ההכשרה ולאחר מכן בפעילות המבצעית ואת יכולותיהם ילמד רבות. שור מביא בכנות את החוויות הקטנות מתהליך ההכשרה המייגע, את מאות הניווטים, חלקם ארוכים ביותר ומפרכים בגלל המשא הכבד שעל אנשי הצוות לסחוב, את הקשיים הפיזיים שהופכים מהר מאוד לקשיים מנטאליים. רק מי שחווה לילות ללא שינה יכול להבין ולהזדהות עם תיאוריו את ההרדמות בהליכה בעת ניווט ארוך ללא שינה. לצד אגו מנופח של חלק מן הפרטים בצוות, שור מביא את רעותם ונכונותם לתמוך איש ברעהו גם במצבים קשים.

סגנונו של המחבר בחלק מקטעי הספר מעט בומבסטי אבל מי שיצלח את סגנון הכתיבה, ייהנה וימצא עניין רב בספר.

הספר "צוות איתמר" היה בשבילי יותר מאשר סתם ספר קריאה צבאי. אני נוהג לקרוא ספרות צבאית ובדרך כלל נהנה ממנה. סיפורה של סיירת מטכ"ל בהיותו עלום והמידע עליו ניתן במשורה בדרך כלל מרתק. הספר לימד אותי להבין כי הציבור יודע מעט מאוד על פעילות היחידה בכל הקשור לפאן המבצעי שלה. הספר מתמקד אומנם בתהליך ההכשרה אבל בין השורות ניתן ללמוד על אופי הפעילות המרכזית של היחידה והוא איסוף מודיעין. מהספר עולה כי בניגוד לידע המקובל זו איננה יחידת לחימה שמטרתה כיבוש יעדים אלא עיקר עיסוקה  באיסוף מודיעין אנושי, כלומר מודיעין המתקבל מפעולתם של חיילים אשר עוברים לשטח האויב לעתים מזומנות ועוסקים באיסוף מידע למטרות מוגדרות. לצורך משימתם הם מאומנים בצורה אינטנסיבית ביכולת ניווט גבוהה, למרחקים ארוכים תוך נשיאת משאות כבדים. אנשי היחידה כפי שעולה מן הספר הם "חוצי גבולות" כשמו של ספרו השני של שור, ראה כאן.

לעומת פעילות ייעודית זו אין היחידה כפי שעולה מן הספר שותפה במלחמות מסיבות שונות שאין כאן המקום לפרטן אף שיש הרבה מה להגיד בנושא זה.

מצאתי לחיוב את כנותו של שור בתיאורו את מלחמת יום כיפור מנקודת מבטו של לוחם בצוות מבצעי וותיק ביחידה. אני מצטט מעמוד 197, "... אנחנו מתפנים בפעם הראשונה מאז התגייסנו לצה"ל להעריץ חיילים ישראלים, שריונאים שהם לא מהיחידה, שבגבורתם ובעוז רוחם הפכו את כל הסיסמאות מספרי ההיסטוריה לממשות לוחמת ומנצחת". ובמקום אחר בתיאורו את ניסיון מפקדי היחידה המובטלת לקבל מבצעים ליחידה הוא כותב (ע' 221) "במשך כמה ימים אנחנו מנסים לשקם את נפשו הסוערת בבית המרגוע הזה, בזמן שמוקי ושרי האלפים שלו, קציניו, מחפשים משימות נוספות, נועזות ויוצאות דופן, שיעבירו כמה פירורי תהילה מהשריונאים, גיבוריה האמתיים, המוכים והכואבים שלך המלחמה, לכלינו הגדושים בעשייה אך ריקים מתהילה".

הספר מלמד בצורה מוחשית כי עיקר הלוחמים ביחידה נשארים לוחמים בתפקידם או במילים אחרות חיילים פשוטים בכל מהלך שרותם הצבאי, בסדיר ואף בשנים הרבות בשרות המילואים. כך ניתן למצוא חיילים שהם מתפקדים כחיילים למעלה מעשרים שנה , מיומנים ומקצועיים אבל חיילים. הפער הזה בין יכולות המתגייסים לסיירת מטכ"ל לבין "אי הקידום" שלהם בצבא בא לידי ביטוי בתיאור של שור את תקופת הטירונות של חודשיים שלושה שהוא וחברו מעבירים לטירונים ביחידה. בעמוד 181 הוא כותב "איננו אוהבים את המושג "לפקד", הוא נוגד את החינוך שקיבלנו, את הווייתנו הסוציאלית. אבל יש בנו צורך חזק וברור להוליך אנשים , להנהיג.... הצורך הזה והיכולת... לא הגיעו לידי מימוש ביחידה בהיותינו חיילים בצוות."

זו נקודה שמעוררת תהיה רבה, האם נכון פועל הצבא בכך שהוא משקיע את החיילים בעלי האיכות הגבוהה ביותר שהוא מגייס בסיירת מטכ"ל או ביחידות דומות כאשר ברור שמרבית החיילים ביחידה יישארו חיילים וצה"ל הגדול יפסיד כוח אדם איכותי לפיקוד ביחידותיו הרבות שהם בפועל אלה אשר מכריעות מלחמות ובשנים האחרונות גם אחראיות על בטחונה של המדינה בתקופה שבין המלחמות.

הספר מומלץ ובהחלט מעלה שאלות נוקבות.