בסבך הלבנון - מלחמת לבנון השנייה: זכרון, קרבות, משפחות, עורך: ד"ר עשהאל אבלמן, הוצאת מס, 2010, 312 עמודים
|
זכרון
הספר "בסבך הלבנון" הוא ספר חריג במתכונתו. מצד אחד זהו ספר זכרון למאה עשרים ואחד חיילי צה"ל שנהרגו במלחמה ומן הצד השני זהו ספר המתאר את מהלכי המלחמה. בחלקו הראשון מביא הספר בתמצית את מהלכי המלחמה מידי יום, התיאור קצרני ומתוכו ניתן לראות בצורה מוחשית עד כמה התנהלה המלחמה הזו בעצלתיים כאשר ימים רבים בה מתוארים במשפטים קצרים בסגנון "היום נמשכה הפעילות הקרקעית של צה"ל" ללא השגת יעדים או שינוי פני המערכה ככה יום אחרי יום אחריו יום. דווקא התיאור המצמצם הזה מדגיש בפועל את מראה המלחמה ולצערנו גם את תוצאותיה.
החלק השני הוא דפי זכרון למרבית החיילים. דפי הזכרון נכתבו ע"י המשפחות והם שונים בתיאור, בסגנון ובדגשים.
החלק השלישי הוא תיאורי קרבות נקודתיים בהם נפלו חיילי צה"ל. גם חלק זה נכתב ע"י בני המשפחות, חלק מהתיאורים מפורטים לאחר תחקיר מעמיק שעשו בני המשפחות וחלקם האחר טכני ולקוני שלא מעשיר את הקורא בפרטי האירועים עצמם. מדהים כמה ממשפחות הנופלים נושאים בתוכם את זכרון השואה כזיכרון אישי של אב או סב, מן גורל שכזה המקיים את האמירה בליל הסדר "בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו".
בחלקו האחרון של הספר סיכום המלחמה מפי משה קפלינסקי וכן מאמר של ד"ר אודי לבל החוקר את השכול הישראלי.
הסיכום של קפלינסקי ישיר ומסביר בצורה ישירה בלי ניסיונות התחמקות את הכשלים של ניהול המלחמה וכן את הכשלים בשנים שלפני המלחמה שהביאו לתוצאותיה המרות. העדר האימונים, הפניית התקציבים מאימון והצטיידות לפעילות שוטפת, צמצום דרסטי בתקציבי הצבא ועוד. אין כאן ניסיון לבריחה מאחריות כפי שראינו אצל מפקדו של קפלינסקי ועדיין אין בכך משום הבנה וקבלה. מפקדי הצבא בשנים שלפני המלחמה ובמלחמה עצמה טעו טועת חמורה בהעדפתם את הבטחון בטווח הקצר על פני הביטחון בטווח הרחוק תוך יישום תורות צבאיות "חדשות" שלא נוסו מעולם והרס תורות הלחימה הידועות שהוכיחו עצמם במשך שנים בעשרות רבות של קרבות בארץ ובעולם. על הזנחה מתמשכת זו ראוי היה שכל הנושאים באחריות ישלמו את מחירה, מה שקרה רק באופן חלקי.
הספר הוא ספר זכרון למשפחות וככזה הוא ממלא את ייעודו. ניתן היה להשיג יותר לדעתי אם הספר היה יותר אינטגרטיבי ופחות אוסף של תיאורים מנותקים המקשים על הקריאה. בסופו של דבר גם ספר זכרון מיועד להיקרא ע"י הציבור הרחב ולא רק על ידי בני המשפחות ובנקודה זו יש לדעתי פספוס מסוים.
הוספת תגובה