צאלים, עמיר אסנהיים, כנרת זמורה ביתן, 2012, 328 עמודים
|
צבא ובטחון
שמו המלא של הספר הוא "צאלים, הטראומה של סיירת מטכ"ל" ואכן פרשת צאלים ב' הכתה בטראומה את סיירת מטכ"ל אבל לא רק אותה. הטלטלה שעבר הצבא, משפחות ההרוגים והציבור בישראל הייתה בהיקף גדול הרבה יותר מאשר אסון תאונת אימונים מצערת נוספת שבה היו מספר נפגעים רב יותר.
אסנהיים בתחקיר יוצא מן הכלל בוחן את פרשת צאלים ב' לפני ולפנים, אוסף מסמכים אחד לאחד, מראיין את גיבורי הפרשה ומעמת אותם עם חבריהם וגם עם האמת. אין ספק שנעשתה כאן עבודת מחשבת בצרוף חשיפת הנתונים שברובם היו חסויים ובניסיון אמיתי לרדת לחקר האמת. האמת לא ממש מתגלית גם לא מהספר המאוד מעמיק הזה. בדומה לאירועים טראומתיים אחרים גם פרשת צאלים היא רשומון שכל אחד ממשתתפיו רואה וזוכר את העובדות אחרת. אבל בניגוד לרשומון רגיל בו הזיכרון האנושי מתעתע במשתתפי האירוע בפרשת צאלים נראה כי חברו לאי הבהירות בזיכרון האנושי גם אינטרסים והאמת קיבלה במשך הזמן זוויות לעתים מעגליות והכל כדי שתצא תואמת את האינטרסים השונים של משתתפי האירוע.
מהפרשייה האומללה הזו שניתן לכנות טרגדיה עולות כמה נקודות:
1. סיירת מטכ"ל היא אקס-טריטוריה צבאית בצה"ל
סיירת מטכ"ל הייתה (ואולי גם היום) אקס טריטוריה צבאית בצה"ל כאשר השונות והחריגות בה אינם רק ביכולת המבצעית שלה אלא חלים גם על כללי ברזל בצבא "הרגיל" כמו בטיחות באימונים. נוהל ביצוע תרגיל יבש שמוכר וידוע לכל מ"מ בתחילת דרכו בחי"ר או בשריון נתון לפרשנות בסיירת מטכ"ל. החל במונחים, בכל הצבא הוא נקרא "תרגיל יבש" אבל בסיירת מטכ"ל הוא נקרא "משחקון" וכלה בדרישות הבטיחות ובהפנמה שלהן. בכל הצבא כל משתתפי התרגיל הרטוב משתתפים בתרגיל היבש ואילו בסיירת מטכ"ל ההשתתפות בתרגיל היבש היא לכאורה רשות. אם הכוח היורה אינו יורה ביבש למה שיבזבז את זמנו וישתתף גם בתרגיל היבש?
בכל הצבא מכריזים לפני כל תחילת תרגיל "תחילת תרגיל יבש" או "תחילת תרגיל רטוב" ואילו בסיירת מטכ"ל סומכים על האינטליגנציה של המפקדים (שמן הסתם היא גבוהה מהממוצע) שיבינו לבד מתי "יבש" ומתי "רטוב".
הבעיה המרכזית היא שהוראות הבטיחות בנספח 2 כדברי הפראזה "נכתבו בדם" ולכן עיגול הפינות או הזלזול בהם נאכפים בנוקשות בכל הצבא אבל לא בסיירת מטכ"ל (לפחות לתקופה שאליה מתייחס הספר).
בכל הצבא מפקד התרגיל אינו יכול להיות הבקר שלו וגם לא קצין הבטיחות כי ההיגיון הפשוט דורש בתפקידים אלו להיות "מחוץ לאירוע" אבל לא בסיירת מטכ"ל. היקף הדוגמאות הדומות בספר רב ונותר רק לקוות שנעשתה מהפכה בתחום הזה ביחידה מאז.
2. חוסר שעות שינה קיצוני גורם לאסונות
חיילים בחוסר שעות שינה קיצוני מועדים לטעויות וזה בדיוק מה שקרה בצוות היורה בימים שלפני התרגיל.
3. פיקוד אינו רק חלוקת פקודות, יש בו גם מרכיב אנושי חשוב התורם למנהיגות
אהוד ברק עפ"י התחקיר אכן לא ברח כפי שהזדרזו רבים לכנות אתו לאחר האירוע. אמנם הוא המריא במסוקו לאחר התאונה אבל לא לפני שמסוקי החילוץ היו במקום והעיכוב בפינוי נבע מדרישות הרופאים לייצב את מצב הפצועים על הקרקע. מאידך התנהגותו כפי שמתוארת ע"י החיילים הפצועים והמפקדים בה הוא עומד מטרים ספורים מחיילים מדממים ואפילו לא מביט לעברם או רוכן לכיוונם במחווה אנושית ולאו דווקא כצורך רפואי לא הוכחשה. ההתנהגות של ברק אומנם לא גרמה להחרפת הפציעות של החיילים אבל שידרה כלפיהם התנשאות, אטימות וריחוק שאינו ראוי בין בני אדם במצב זה ובוודאי לא בין מפקד לפיקודיו.
הדברים מקבלים משנה תוקף לאור אירוע שקרה החודש בו היה נוכח רמטכ"ל אחר, בני גנץ. גנץ שהיה בתרגיל וכבר המריא ממנו שמע ברשת הקשר כי חייל בתרגיל נפצע, הוא הבין שמסוקו הוא הקרוב ביותר לאזור והורה לטייס לשוב ולנחות במקום ולפנות את הפצוע זאת לאחר שסייע בהובלת הפצוע באלונקה למסוק. גנץ לא חבש את הפצוע ולא שם לו חוסם עורקים הוא בסך הכול ליטף את לחיו ודיבר אתו. זה אם רוצים כל ההבדל. התנהגות חמה ואנושית של מפקד לעומת התנהגות אחרת...
4. שוב הוכח שלניצחון אבות רבים והכישלון יתום
מסתבר שבין רס"ן קמפל מצביא המבצע (אגב, מדוע למפקד בסיירת מטכ"ל קוראים "מצביא" ולא "מפקד"? עוד שוני מוזר ובעייתי בין הסיירת לשאר הצבא היוצר גם הוא אי בהירות) לבין האל אין שום דרגות ביניים, אין מעליו מפקד יחידה או מפקד הגוף למבצעים מיוחדים, או מפקד אמ"ן, או הפרויקטור (מה זה בדיוק?) או הרמטכ"ל שאצלו נערכו דיונים רבים לקראת המבצע. כל אחד מהגורמים שמעל קמפל מצא סיבות רבות מדוע הוא אינו אחראי. מן הסתם חלקם משוכנעים שזה המצב כמו האלוף לוין וחלקם בחרו להתנער מאחריות.
סופו של עניין קמפל ודרור מפקדיו הישירים של המבצע נשאו באחריות לבדם וגם זכו לעונש קל יחסית של 3 חודשים על תנאי בין היתר, כפי שנכתב בספר, כי עונש חמור יותר היה גורם להם "לפתוח את הפה" ואולי היו גורמים לאחרים ולבכירים מהם להיכנס לכלא במקומם.
השימוש במונחים מעורפלים ולא צבאיים כמו "משחקון", "מצביא" ו"פרויקטור" הם אם כל חטא והבחירה של הרמטכ"ל לרצות את כולם תוך שימוש במונחים לא צבאיים ולא ברורים תרמה לאירוע בדיוק כמו שקרה לנו במלחמת לבנון השנייה ששם נעשה שימוש במונחים "אקדמיים" של "אש מנגד" "השתבללות" "נחילים" ועוד מונחים שלא היו ברורים למקבלי הפקודות ולעתים גם לנותניהם.
אירוע צאלים היה טרגדיה קשה שמשתתפיו לא ירפאו ממנה מהר גם בחלוף עשרים שנה מהמועד שקרו. את חיי חמשת הלוחמים שנהרגו איש לא ישיב אבל התנהגות אחרת של הצבא ובכיריו הייתה נותנת שקט נפשי מסוים למשפחות ותחושה שלפחות את האמת מספרים להם, זה לא היה המצב ולא ניתן להבין מהספר האם זהו המצב היום, עשרים שנה אחרי האסון.
עומדת ופתוחה השאלה האם הופקו הלקחים הן בסיירת מטכ"ל בכל הקשור לאימונים והן במישור האישי של בכירי המערכת שחלקם הפכו לבכירים אף יותר.
הזמן עומד מלאכת אצל המשפחות השכולות ואצל הלוחמים שנשארים עם הטראומה שלהם עד ליומם האחרון.
הספר אם לא היה ברור, מומלץ מאוד.