"יצחק", דביר קריב, טפר הוצאה לאור, 2015, 304 עמודים

הספר "יצחק" עוסק ברצח רבין מעיניו של איש שב"כ המשתייך למה שמכונה "החטיבה היהודית" (או בשם שמציין קריב החטיבה המודיעינית להגנת הדמוקרטיה).

קריב שהיה בתחילת דרכו בשב"כ נחשף והיה שותף לניסיונות של השב"כ לאתר גורמי ימין קיצוניים שפעלו בחתרנות כנגד המדינה. חלק מהפעילויות נחשפו וסוכלו ואילו הפעילות של יגאל עמיר אף שהייתה ידועה במידה כזו או אחרת לא טופלה כראוי וסופה רצח ראש הממשלה רבין.

הספר מביא תיאור ממקור ראשון של איש שב"כ שעיקר עיסוקו איתור התארגנויות טרור במגזר היהודי, את ההצלחות בסיכול והכישלון הגדול לצדם. קריב חווה סוג של טראומה בעקבות פגישתו עם עמיר מיד לאחר הרצח בעיקר מול תגובותיו של עמיר לרצח, זלזולו בסובבים אותו ותחושת הצלחה במעשיו כפי ששידר לכל רואיו. קריב מתוודה שעלה בדעתו להרוג את עמיר בו במקום היות והיה חמוש והעריך שרק הריגתו תעשה צדק עם מעשיו. לאחר התלבטות של שלושה ימים החליט קריב להימנע מהוצאתו להורג של עמיר ולשמור על ערכי השב"כ כפי שהוא חונך אליהם.

קריב מספר בגילוי לב את הטיפול שעבר בטראומה בשיטת EMDR  ואת הצלחת הטיפול שחילצה אותו מהמקומות הקשים שהגיע אליהם.

הספר מעניין וכתוב מנקודת מבט ייחודית, עם זאת עריכה מסיבית שהייתה מנכשת חזרתיות רבה בכתוב הייתה מועילה אתו. גם פרקים העוסקים בחשיבות הדמוקרטיה נראו לי אישית לא רלוונטיים במידה משמעותית לספר עצמו והיו מתאימים יותר למאמר נפרד.

קריב מקדיש פרק שלם להפרכת הקונספציה בדבר אחריותו של השב"כ לרצח רבין לא בהיבט של מחדל אבטחתי ומודיעיני אלא באחריות ישירה לרצת שבה עמיר היה רק כלי משחק. קריב מנתח אחת לאחת טענות שנשמעות ע"י "חובבי הקונספציה" כדבריו ולטענתו מפריך אותם. אני חייב לציין שחלק זה בספר הוא בעיני אחת מנקודות החולשה שלו. כאזרח שלא חובב קונספירציות אני חייב לציין שגם לי כמו לרבים אחרים ברור שהאמת המלאה לא סופרה לנו האזרחים. יש יותר מדי חורים בסיפור שהתחושה הנובעת מהם כי משהו מוסתר מאתנו, איני יודע מהו אבל המידע חסר ובסיטואציה של רצח ראש ממשלה החוסר הזה יוצר תחושה קשה של הסתרה.

מספר חודשים לפני הרצח נעצרו זוג אחים ששמם קהלני מאנשי הימין, פרטי האירוע לא חשובים אבל כפי שפורסם הוחלפו הכדורים בנשקם לכדורי סרק. הכוונה הייתה שהם יבצעו את מעשה הטרור שלהם מבלי לפגוע בערבים ממש אבל להפליל את עצמם בתוך הניסיון.

כאשר דקות לאחר רצח רבין מרואיין הנהג של רבין ומציין תוך שהוא אחוז הלם כי שמע את הצעקות "סרק סרק" במשמעות שהוא הבין שאין להיבהל מהירי כי הכדורים הנורית הם כדורי סרק זו אמירה  שאי אפשר להתעלם ממנה. אני זוכר היטב ראיון טלוויזיוני קצר שנערך על מדרגות הבית בו התקיימה וועדת החקירה לרצח רבין ובה עונה יו"ר הוועדה השופט שמגר כי בפני הוועדה לא הוצגו עדויות שהצעקה "סרק" נשמעה אין לי אלא לחשוד שהיה כאן טיוח בעבודת הוועדה.

איני רוצה להיכנס לפרטים נוספים כמו הדוח הפתולוגי מלא הסתירות או הימנעות המדינה לפטר ו/או להעמיד לדין את פרופ' היס על אף כל מעשיו ומחדליו בניהול המכון הפתולוגי שניתן להסבירם בעיקר בידע שהאיש מחזיק והמדינה אינה רוצה שייחשף בבית המשפט.

עם כל האמירות האלה מתמודד קריב בטיעון "שלא יעלה על הדעת שהשב"כ יבצע רצח" ושלא יתכן לשמור סוד כזה עשרים שנה ועוד טיעונים השמורים למאמינים אבל לא משכנעים את אלה שמציבים שאלות אמתיות ומצפים לתשובות משכנעות.

אם כוונת הספר הייתה לספר את האירועים מקרוב, הוא בהחלט הצליח בכך, אם בכוונת המחבר הייתה לשכנע שרצח רבין היה "פשוט" רצח שנבע ממחדל אבטחתי מודיעיני הוא לא מילא את ייעודו לדעתי.