חוף הים של ירושלים, עידו גפן, כנרת זמורה ביתן, 2017, 320 עמודים
|
(410) פרוזה
אתחיל ואציין כי על עידו גפן עוד נשמע. הערכה צנועה של מי שאינו מקצוען בספרות עברית אבל עדיין יודע לזהות כתיבה טובה ומיוחדת.
ועכשיו לעניין עצמו. גפן הוא סטודנט וגם סופר. זהו אומנם ספרו הראשון אבל אני מרשה לעצמי לכנותו סופר כי ברור לי שספר זה הוא רק הראשון ויביאו אחריו נוספים. הספר הוא קובץ של סיפורים קצרים, חלקם ארוכים וחלקם קצרצרים.
הסיפור הראשון בקובץ "המחלקה הגריאטרית" מביא סיפור הזוי אבל מרתק על סבא שהחליט בגיל מתקדם להתגייס לצבא ולא סתם לצבא אלא לחטיבת גולני במסגרת גיוס מאוחר של זקני השבט. חבריו הקשישים (אל תעזו לצטט את הביטוי בפניו) לוקחים את עניין הגיוס ברוח קלה, משהו להזכיר בו את ימי הנערות אבל הסבא המדובר רציני יותר מחייל סדיר ומבצע את כל הנדרש ואף יותר. בפעילות מבצעית הוא ממש מצטיין ואף זוכה להערכה רשמית על כך. הסבא הוא רק מסגרת לנכדו ולבנו אבל למה לקלקל? לכו לקרוא.
בספר עוד 13 סיפורים חלקם ממש קצרצרים כמו הנחיות לאיש שרות בחברת טלפונים הכולל ציטוט שיחות מיוחדות עם לקוחות נזקקים וחלקם ארוכים כמו הסיפור הראשון.
מרובם ממש נהניתי היו מעטים שהיו מעט דמיוניים עבורי אבל הסך הכל מקסים.
מומלץ.