נֶעֶלְמוּ נוֹפֵי יַלְדוּת

הפחח / שאול נגר

פחח היה בפתח תקווה, ברחוב אחד העם פינת רחוב סלנט. חצרו הייתה קטנה ובה צריף קטן ושחור של חדרון יחיד, ובו כלי עבודתו ומלאי של פחים לעבודה. עבודתו תמיד הייתה לאור השמש. בחצר הצמודה לצריפו, על שולחן העבודה העשוי עץ, היו מקובעים סדנים שונים וכלי עבודתו. באותם ימים אין לך משפחה שלא נזקקה לכלֵי בית עשויים פח. בראש וראשונה נזקקה כול משפחה לפיילה. ומהי אותה פיילה תשאלו – הריהי גיגית. וכמה סוגי גיגיות יש, וכמעט כול בית נזקק ליותר מאחת. יש פיילה סגלגלה לתינוק לצורכי רחצה, מעין אליפסה שנמעכה באופן לא סימטרי, ודופן הפיילה גבוהה יותר בצד הרחב. התינוק שבידי אמו מתענג במים החמימים שבפיילה, ובתום הרחצה מפָנים את מי הסבון לגינה או לשירותים שבחצר. הפלסטיק עוד טרם הגיע לפתח תקווה וצינור ניקוז לפיילה אַיִן. יש פיילה עגולה המשמשת לכביסה, ויש פיילה אליפטית המשמשת אף לרחצה של מבוגרים. כול הפיילות השונות הן יציר כפיו של הפחח, הגוזר צורות מפח מגולוון שאינו מחליד, ומחבר ביניהן, בין אם בהלחמה ובין אם במסמרות הקרויות ניטים. מגוון כלים לו לפחח לכיפוף הפחים, ואומן הוא במלאכתו. הפח המכופף חלק למשעי ואין בו סימני הכאה של פטיש. ואם בכביסה מדובר, הרי צריך "קרש" כביסה, עשוי פח מעוצב בגלים קטנים ונתון במסגרת. מן הפיילה מועלים אל "קרש" הכביסה הכבסים הספוגים במי סבון, ועל גלי הפח האלה, בתנועת הלוך ושוב, "מתנפצים" הכבסים עד שיתרצו ויסירו מעליהם כול לכלוך, כול כתם וכול רבב, וכול זאת בידיה האמונות של אם המשפחה או של הכובסת המגיעה ליום כביסה.

ואם בכביסה עסקינן, הרי טוב לעקרת הבית שירתחו הכבסים קודם שיועלו על מזבח קרש הכביסה. והיכן מרתיחין – בדוּד. והדוּד עשוי פח בוהק ומסנוור המונח על גבי פרימוס רועש, השולח להבת אש לוהטת, או על גבי חצובה כלשהי שמתחתיה מוצב הפרימוס. והדוודים הכרסתניים הרי הם מעשי ידיו של הפחח.

ובמה מאירין את ביתם יושבי הצריפים והבתים הפשוטים של אז? במנורות נפט. אמנם פנחס רוטנברג כבר הפיק חשמל בנהריים, אך אין החשמל זורם בכול מושבותינו ובכול רחוב, ועוד עשור או שניים יחלפו עד שיגיע לרחובנו שבפתח תקווה. והנפט הריהו מאוחסן במכלים מרובעים עשויים פח דק ובוהק, אך אלה יצורים חרושתיים, או שהוא מאוחסן בג'ריקנים שנפלטו מן המלחמה בדרך לא דרך, ומצאו מנוחה בבתי החיילים לשעבר ובבתי אזרחים. וכיצד יגיע הנפט מן הפח או מן הג'ריקן אל המנורות ואל הפתיליות - בעזרת המשאבה הידנית שמייצר הפחח. והמשאבה כולה היא צינור של פח שקוטרו כמטבע של שילינג מנדטורי, בתחתיתו נקב עגול שקוטרו קטן, לכניסת הנפט מקרקעית הפח או הג'ריקן. מעל לנקב גולה קטנה המשמשת שסתום. בתוך הצינור נע מוט המשאבה העשוי חוט תיל עבה, בקצהו העליון הוא מכופף למעין ידית אחיזה למפעיל, ואטם צמוד לקצהו התחתון שבקצה צינור המשאבה מזה. סמוך לקצהו העליון של גוף המשאבה מחוברת זרבובית פח מכופפת כלפי מטה, מעין ידית של מקל הליכה המחוברת מתחת לקצה העליון של המקל. השואב את נפט אוחז בידית, מעלה ומוריד את חוט התיל המשמש כבוכנה, והנפט זורם החוצה מן המכל. יש המכינים בקבוק ליד מכל הנפט וקצה הזרבובית של המשאבה נעוץ בפיית הבקבוק ומזרים אליה את הנפט, ויש שבפיית הבקבוק נתון משפך דמוי חרוט שבתחתיתו צינור דק שאותו נועצים לפיית הבקבוק. הן המשאבה הפשוטה והפלאית והן המשפך – יצורי פח הם ויצירי כפיו של הפחח.

באותם ימים יש לרבים מן הבתים חצר הצמודה להם, ובה גן ירק ופרחים ואף עצי פרי. בעוד שעצי הפרי מיוחסים הם ועטורים "צלחות" בבסיסם, לקליטת המים הרבים הדרושים להם למחייתם ולפרי שהם מגדלים, הפרחים ושאר ירקות מסתפקים בממטרה או בהשקיה ידנית עם משפך. ומהו אותו משפך? מכל מים עם ידית, עם פתח מילוי רחב דרכם מתמלא הוא מן הברז, וזרבובית ארוכה יוצאת מגופו וּבְקָצֶהָ ראש רחב ומנוקב, כעין ראש של טוש לרחצה. מטים את המשפך וגשם של טיפות יורד על ראשי הפרחים ועל צמחי הירקות. ואת המשפך בונה גם כן אותו פחח שיש לו תבניות וכלי מדידה לחיתוך ובניית משפכים בכמה גדלים.

וכי יעלה על הדעת שיהיה בית בישראל ללא דלי? הדלי הוא הכלי שבכול יום יימצא לו שימוש. הדלי מעביר מים למילוי דוד הכביסה, שהרי לא יעלה על הדעת לטלטל דוד מלא וכבד; הדלי מכיל מים לשטיפת רצפות, והדלי הרי משמש לעתים עזר לניקוי הבוץ מן הנעליים... ומי יוצר את הדלי – לא בורא עולם אלא שליחו, הפחח עלי אדמת פתח תקווה...

וקודם שיכבדו את הרצפה בשטיפה הגונה הקרויה ספונג'ה, הרי אוחזין במטאטא המלקט את החול והאבק ושאר פירורים שנשמטו מפיות הדרדקים. וכשאוספים את כול הכבודה שנאספה מן הרצפה מעבירים אותה בסיוע המטאטא אל היעה הקרוי כף האשפה, שגם היא עשויה פח, ומשם לפח האשפה שבחצר.

ופח האשפה שבחצר? הרי גם הוא מתקנא בשאר כלי הבית, ולא יעלה בדעתו שלא להיות עשוי פח. אמנם יצא חדש ומבהיק כאשר עזב את יוצרהו הפחח, אך לדאבון לב הוא נאלץ להכיל בקרבו את מיצי האשפה הביתית, שלא בצדק נקראה זבל, עד שתגיע מכונית האשפה העירונית לרוקן אותו, שהרי הפלסטיק ושקיות הפלסטיק טרם נודעו בעולמה של פתח תקווה. אם זכה, הייתה בעלת הבית שוטפת את פח האשפה מתחת לברז שבחצר וכך היה זוכה לרגעי נחת ומתייבש עד להגעת המטען הבא...

ומיהו אותו פחח? מודה אני שמעולם לא ידעתי את שמו ומשום מה גם לא שאלתי, שהרי היה "נעוץ" שם מקדמת דנא" כחלק מן הנוף... כשנשלחתי לפחח לקנות או לתקן כלי כלשהו, אהבתי להסתכל עליו ועל עבודתו. קטן קומה יחסית, מעט שמנמן, חובש כובע בד שחור, דמוי גליל נמוך קומה, בגדיו כהים לרוב וסינר עור דהוי ומוכתם תלוי על צווארו וקשור סביב מותניו, הילוכו איטי, ידיו ארוכות ביחס ואצבעותיו עבות. לחייו עטויות זקן מעורב שחור ולבן. מהלֵך היה בנחת, דיבורו מתון וקולו נעים. מקדים שלום או בוקר טוב ומיד שואל לשלום הבאים אליו ולרצונם.

בחצרו של הפחח הייתה האדמה עירומה מצמחיה, ואת בדלי הפח היה אוסף בדקדקנות שלא ייפצע מי מהילדים או המבוגרים הפוקדים אותו. אך סביב לחצרו המגודרת היה העשב צומח לגובה בחורף, ואילו הקוצים שהרימו ראש בקיץ, היו מזמינים את הצרצרים לבוא בצל גבעוליהם המשמשים להם הסוואה קְשַׁת-פיצוח, כדי שיפצחו במקהלת הצהרים הבלתי נגמרת שלהם.

לא הרחק מצריפו של הפחח היו פזורים צריפים נוספים למגורי משפחות, ועם הזמן החלו צצים בנייני מגורים עשויים בלוקים ולבנים, תחילה של קומה אחת ואחר כך בתים משותפים למשפחות אחדות. והפחח ממשיך בעבודתו ובשגרת יומו.

באחר הימים הגיע החשמל לרחובו ואף תאורת לילה הותקנה ברחובות. לפתע באחד הימים נעלם צריפו של הפחח ולא ידעתי מה עלה בגורלו. ולא נקפו הרבה ירחים ומקדח של פלדה החל נועץ מלתעותיו באדמה שהייתה פעם חצרו של הפחח, לחפור יסודות לבניין מגורים...

דצמבר 2013