מתוך הספר "במעלות גיבורים" על משה ופני

ישראל ארליך 31.05.2022 22:02
מתוך הספר "במעלות גיבורים" על משה ופני


אשה מספרת על בעלה



בתיה ופני ישבה בדירתה החדשה שבכניסה לירושלים. בית נאה ומסודר, ואף היא נאה ולבושה בקפידה. המתינה לבנה בן הארבע שישוב מגן-הילדים. מנות האוכל שלו כבר סדורות היו על השולחן. היא המתינה. ואז אמרה:
- כאשר צביקה יושב לאכול, מחוייבת אני לספר לו סיפור. מאז נפל אביו כבר עברו כמה חודשים, אך אינו עובר יום שצביקה לא יזכירו. ביותר זוכר הוא את סיפור בריאת-העולם שאביו סיפר לו בדראמטיות רבה. סיפור זה קרוי בפיו "הסיפור של אבא". גם עכשיו, כשישוב צביקה מגן-הילדים - אשב להאכילו, ואספר לו שוב ושוב אותו הסיפור. תמיד חוזר הוא ומבקש את "סיפורו של אבא".
אשה צעירה היא בתיה ופני. עתה יושבת היא בירושלים, כשבצילה חוסים שני יתומיה, צביקה בן הארבע ורבקה'לה בת השנה-וחצי. והכל - חוזר ונרקם, כפי שזה היה, כפי שהיא זוכרת, כפי שלעולם לא תשכח.
בתיה ופני ילידת ירושלים היא. גם אביה, גם סבה - בירושלים נולדו. שכן בתיה היא נצר למשפחה שרשמה דף מזהיר בתולדות הישוב היהודי בארץ-ישראל. בתולדות היישוב יש זכר למשפחת סלומון, ששלוחותיה פרושות מירושלים ועד לפתח-תקוה. אביה, ר' מרדכי סלומון, שנפטר לפני זמן לא-רב היה מבעלי "דפוס סלומון" הנודע בירושלים, והוא היה נכדו של ר' יואל-משה סלומון - אף הוא מילידי ירושלים בשנת תקצ"ח, ממקורביו של יחיאל-מיכל פינס, מעורכי העתונים העבריים הראשונים בארץ "הלבנון" ו"יהודה וירושלים", שפרץ את חומות-הישוב-הישן והיה בין שלושת הראשונים שיסדו את פתח-תקוה. בתיה סלומון נינה לר' יואל-משה - מאבות החלוצים ביישוב. כשסיימה את חוק לימודיה והוכתרה כמורה, ירדה לפני כשש שנים לבאר-שבע, והיתה למורה בבית-הספר הממלכתי-דתי "מעלות". כאן פגשה בסגן-המנהל, צעיר גבה-קומה, מלא-מרץ, צנוע ושופע טוב. צעיר זה היה משה ופנירסקי, שקיצר שם משפחתו לופני. לא ארכו הימים - והשניים מצאו מהלכים איש ללבב רעהו. בתיה סלומון המורה היתה לאשתו הצעירה של סגן-מנהל בית-הספר, משה ופני.
מספרת לנו בתיה סלומון-ופני:
בשנת תשכ"ב (1962) הכרתי את משה. באתי כמורה צעירה וחדשה במקצוע להורות בבית-הספר "מעלות" בבאר-שבע. משה כבר היה שם שנה, ושימש כסגן-מנהל. בקיץ של אותה שנה נישאנו. גלגולים רבים עברנו עד אשר הגענו למנוחה - אך גם היא לא ארכה. כשנה התגוררנו בבית אחותו של משה במושב חמד, ולאחר מכן התגוררנו שלוש שנים בבני-ברק. אותה תקופה נתמנה משה כמנהל בית-הספר "מורשה" ברמת-גן. היה זה בית-ספר ירוד ודל; הכתות מפוזרות היו בצריפים, ובעזרת-נשים של בית-כנסת סמוך. גם התלמידים היוו בעייה: חלוקים היו במעמדות סוציאליים קיצוניים. משה התמסר לבית-הספר בלב ובנפש: מסירותו ללא גבול הביאה אותו לחקור לשיטות לימוד חדשות ונצורות - והוא גישר על פני הפער שראה בין שכבות התלמידים.

הוא התמסר למציאת מכשירי-עזר להוראה: חוגים, קבוצות, כרטסת, השמעת קריאה ברשם-קול, הצגת חיבורים במכשירי הקרנה. השתדל לקדם את המפגרים, העפיל עם המתקדמים. ארגן מועדון "בית-תלמיד"; התמסר ללמוד אנגלית, חשבון וספרות עברית לתלמידים מצטיינים. כן גם במוסיקה, בדרמה, במתמטיקה.
בתיה ופני מפסיקה לרגעים את שיחתה. פונה לחדר הסמוך, כדי להרגיע את הבת, רבקה, בת כשנה-וחצי. חוזרת וממשיכה במקום שהניחה:
וכשם שהיה בעל מרץ ושופע תכניות בבית-הספר - הביא עמו הביתה את בטחונו הרב, את צניעותו, את השקט שבו. הייתי מאזינה לטרטור האופנוע, עליו רכב, וכשהיה נכנס הביתה - היתה שאלתו הראשונה אודות הבן צבי'קה: "איזה חכמה חדשה אמר היום?" לאחר מכן הפנה עיניו לבת, רבקה'לה ואמר: "ראי כמה יפה היא. חבל על כל רגע שאין מסתכלים בה". הוא חרד לשלומם ולבריאותם, ועם זה נסך בם מבטחונו; הוא עקב אחר התפתחותם, ידע לטפל בם כאמם, כן באהבה וברצון טיפל בילדים. כל חיינו המשותפים היו רפודים הרמוניה מלאה.
בתיה ופני עוד מוסיפה ומספרת לנו על תמונותיו ומסירותו של משה ופני, להוריו, לאחותו, לרעייתו ולילדיו; על תלמידיו, שאהבוהו וחיבבוהו. היא אומרת:
כל שבת הולך צביקה בנינו לבית-הכנסת, נוטל עמו את טליתו הקטנה, עם סידור וחומש. ואף כי אינו יודע עדיין לקרוא, בכל-זאת: "אני רוצה כמו אבא"... הנה עוד רגעים מספר הוא ישוב מגן-הילדים - אשב להאכילו, ואספר לו את סיפור בריאת-העולם - "סיפורו של אבא".

מורשת משה

משה ופני (ופנירסקי) היה בנם של יואל ושרה ופנירסקי, המתגוררים היום ברמת-גן. הוא נולד בתל-אביב, בחודש אדר תרצ"ו. משה היה נצר לשתי משפחות למדנים: מצד אביו - סבו היה ר' צבי-הירש ופנירסקי מבריסק-דליטא, תלמיד-חכם ששימש מורה לבנו-בכורו של הגאון רבי חיים סולובייצ'יק; מצד אמו - סבו היה ר' משה הכהן רוזנבלום מלודז' שבפולין, חסיד גור נודע, ותלמיד-חכם. מספרת לנו האם, הגב' שרה ופנירסקי:
- כאשר הגיע משה, לגיל חמש - החל לומד בבית-הספר "לבנים מזרחי" ברחוב נוה שאנן בתל אביב. לאחר-מכן עברנו לגור בקרית-מטלון שליד פתח-תקוה, ומשה המשיך לימודיו בבית-הספר התיכון "ישורון" בפתח-תקוה. כאשר הגיע יום גיוסו לצבא - הציבוהו בקשר של שריון. תחביבו לסייר בארץ גם הביאו לסיירות. בתום שירותו בצה"ל - חלם על מקצוע רפואה. הקדים ולמד פיזוטרפיה בבית-החולים "אסף הרופא". לאחר כשנתיים הניח מחשבה זו ועבר להוראה. בימי החופשות, השתלם במשך שנתיים, בקורס אוניברסיטאי בהוראה. בן נאמן עד בלי גבול היה משה. מדי יום ביומו היה בא הביתה, גם לאחר נישואיו. רצה לראות את אבא-אמא, לסייע בידם בכל יכולתו. גם כאשר התגורר במושב חמד, גם כאשר גר בבני-ברק, גם כאשר עבר עם משפחתו לראשון-לציון - לא עבר יום שלא יופיע, רכוב על ה"וספה" שלו - בבית; מתעניין, שואל, עוזר. ביותר חרד לאביו, כאשר חלה. וכשהתגבר - לא היתה שמחה כשמחתו, בימי החרדה והכוננות, היה מרגיע אותנו. והוא רק בן שלושים-ואחת היה בנפלו.
אחותו של משה היא רחל זרם, המתגוררת עם משפחתה בגבעתיים.
סיפרה לנו הגברת זרם:
- הבט-נא, הנה תמונה שצולמה בעת חגיגת חנוכת-בית-הספר, אותו ניהל משה. "מורשה" שם בית-הספר שברמת-גן, משה אחי הוא שקבע את השם. רק מחזור אחד של תלמידים סיים בו, לפני כשנה. גם אני מורה - והייתי שותפה לאחי בחיפושיו אחר שיטות-לימוד חדשות, ברצותו לשפר את רמת הלימודים, בטפלו בכל חניך באופן אישי. מסירותו להורים גם היא לא ידעה גבול, וכך קיים מצות כיבוד אב ואם. את חיי-המשפחה של משה - ראינו כשלמות, כאידיליה מלאת אהבה והבנה, שקט ושלווה. פעמים שהיו באים אליהם מיודעים, חלפה בם הרגשה שבזה הם כאילו מפריעים את ההרמוניה שבין משה ובתיה. עם זאת רצה תמיד לשמוח בין חבריו, וכה חיבבוהו רבים. ביום חמישי בשבת, ח' באייר - ביקר בבית-ההורים, ולמחרת ביום הששי גוייס. ממקום חניית יחידתו התקשר אלינו פעמיים, אך בשתי הפעמים לא הייתי בבית, ורק בני הקטן דיבר עמו. הוא רצה להרגיע אותנו, כי לא חסר לו דבר. במכתבים ובגלויות שכתב מאי-שם התעניין רבות בנעשה בבית-הספר, כתב: "אני צובר כוח להמשך עבודתי בבית-הספר"; "אני מטיל על הקדוש-ברוך-הוא את יהבי, והוא יגן עלינו".
בית-הספר אותו ניהל ייקרא מעתה "מורשת משה" על-שם אחי. גם חוברת נוציא לזכרו. רבים הכותבים עליו, אנשי חינוך ופדגוגיה, רבנים ומיודעים, אך לא נעדרו גם "חבריו הקרובים" - תלמידיו. יום אחד הגיע לבית הוריו מכתב, ובו שיר על משה, כתוב בכתב-יד ילדותי. הורי הזמינו את הנער לביתם. היה זה אחד מתלמידיו של משה: נער ממשפחה דלה ביותר. שירו היה מזעזע. בשיחה עם הנער נתברר להורי כי הנער הוא כבר כבן ארבע-עשרה "אך עוד לא עשו לו בר-מצוה, כי אין להורי כסף". הורי ארגנו וסידרו לנער חגיגת בר-מצוה כדבעי. כי זה היה תלמידו של משה.

ליל שבת

מספרת רעייתו של משה ופני, בתיה:
- היה זה בליל שבת. קודם שהלך משה עם צביקה הקטן לבית-הכנסת, אמר לי: "נדמה לי שהמצב הוא חמור ביותר. אם יקראו לי הערב או מחר, האם אצטרך לנסוע ביום-השבת? על-כל-פנים, אשתדל להמנע מחילול-שבת שלא לצורך פיקוח-נפש. שבת שלום". עוד בטרם ישוב מבית-הכנסת הביאו את הודעת-החירום. משה חזר, רץ להודיע לחולייתו על הגיוס, חזר - קידש בחפזון, סעד במהירות ויצא. כן, מאז לא ראיתי אותו יותר. הוא עוד הפטיר: "אני חושב שזה יקח מקסימום שבוע". אך הוא לא חזר עוד. הגיעו מכתבים ממשה, פעמים רגועים, פעמים דואגים. הוא כתב שלא נטל עמו את התפילין, שכן הם היו מונחים בבית-הספר, שם נהג להתפלל כל בוקר; במקום חנייתו עם גדודו התעטר בתפילין של חבריו. במכתבים שאל לילדים, באחד מהם כתב: "אין ספק שדאגותיך, בתיה, רבות וגם מובנות. אך בי יש בטחון. בימים אלה כאן אני מתפלל בכוונה רבה, כפי שלא עלה לי מעודי. נחמתי בשהותי פה היא כי אני רחוק ממך ומהילדים שלא בכפייה. אני מקווה כי כשילדינו יגדלו יהא להם יתר בטחון. אנו צריכים עוד לעמוד על נפשנו מפני הצר הצורר. אגב, בהזדמנות שלחי-לי כמה סיכות-ראש לצורך חיזוק הכיפה".

כך נפל

באו ימי אייר. אחותו של משה ופני, הגברת רחל זרם, מספרת לנו את שסיפרו חבריו של משה בקרב שבסביבות ביר-גפגפה במדבר סיני. קדמו לציטוט דברי החברים - דבריו של מפקדו, רב-סרן יגאל מור: "בהתקלות בשריון האויב שעלה עלינו בעצמתו, כ-15 ק"מ מערבית לביר-גפגפה - מצא משה את מותו, כשהוא צמוד למכשיר הקשר, כשנפגע רכבו בפגיעה ישירה של פגז שריון אויב". כותב חברו משה מרום:
"בחמשה ביוני בבקר החלה המערכה. בקשר נשמעים קולות הקשרים כולם. יש הרועדים מעט בדיבורם. משה - קולו צלול, עמוק וחם. הוא כאילו קר-רוח. כשעתיים של קרב חולפות ביעף. מתקבלת פקודת הסתערות על יעד. פתאום עולה זחל על מוקש. ותיכף אחריו נשמע קולו של משה: גם רכבו עלה על מוקש. אולם, ברוך השם, כולם בריאים ושלמים. משך הלילה והיום שעטנו עם היחידה דרך ג'בל-לבני עד ביר-גפגפה. בשעות אחרי-הצהרים נשלחנו לזנב באויב הנסוג לכיוון איסמעליה. ירד הלילה ונאלצנו לעשות חניון כחמשה-עשר ק"מ מביר-גפגפה. חניון אומלל זה הושמד בלילה ע"י התקפת נגד. רבים היו הנופלים אותו לילה, בתוכם גם משה".
מספר חברו ישראל ענבי: "תשושים ועיפים הגענו לחניון טנקים, בלב מדבר סיני, בלי להאמין בכל אפתעה אפשרית. רצוננו היחיד היה מנוחה של שעות מספר. בשתיים-ושלושים בלילה העירונו - הופיעו מולנו טנקים מצריים, שנעו באורות מלאים. הכח המצרי היה גדול פי כמה משלנו. כל החניון שלנו בער. בבוקר התקיים מפקד מזעזע ועגום של האנשים שנותרו בחיים. משה לא היה כבר בינינו".
לדבריהם של מפקדו וחבריו מוסיפה האחות פרטים. אומרת היא:
- משה שירת בגונדתו של האלוף ישראל טל. ודאי ידוע לך את שאמר
ישראל טל לפיקודיו, ערב הקרב. הוא אמר: "אם רצוננו לנצח במלחמה, שומה עלינו לנצח בקרב ראשון זה. יש לנהל אותו ללא נסיגה, יש לכבוש כל יעד ויעד - ויהיה אשר יהיה המחיר באבידות. עלינו להצליח או למות". ממלחמה זו לא חזר עוד משה - - -
כאשר שואלים אנו את רעייתו של משה ופני, בתיה, על מקום קבורתו של בעלה, משיבה היא במלה אחת: בארי. שותקת, ולאחר-מכן פורשת פרשה ארוכה שרובה תעלומה.
במשך שלושה שבועות היה משה ופני בחזקת נעדר. לא ידעו בבירור מה עלה בגורלו של "'303709 - ופנירסקי משה". בני המשפחה לחצו במוסדות שונים. גוייס לכך הליקופטר. גוייסו קרובים המשרתים בדרגים גבוהים בצה"ל. שמונים ימים סרקו את סיני. הגיעו למסקנה: הוא קבור בבארי. אך היכן קברו? הוחלט לפתוח קברים אחדים, שצויינו כבלתי-מזוהים. משה ופני נתגלה. - הגופה. ישבו "שבעה", נהגו אבלות.
רעייתו ושני הילדים הרכים לא מצאו עוד מקומם בדירה שבראשון-לציון. בתיה ופני חזרה עם ילדיה לעיר הולדתה - ירושלים. אך - ירושלים אחרת. גם היא השתנתה. יושבת בית, שומרת על שני הגוזלים הרכים. וכל-כך שקט סביב. משה איננו.

מקור המידע



הוספת תגובה
  מגיב אנונימי
שם או כינוי:
חסימת סיסמה:
  זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה לטוקבק שלי
אבקש לקבל בדואר אלקטרוני כל תגובה למאמר הזה