זיכרון אישי ממשה

את דודי משה (ופני) שנפל במלחמת ששת הימים אני זוכר היטב אף שהייתי נער בעת שנפל. אני זוכר איך היה מניף אותו לשמים בעת שהיינו מתארחים אצלם אבל בדרך ייחודית לו. הוא היה אומר לי להצמיד את הידיים מקופלות לגוף והיה מרים אותו באמצעות המרפקים גבוה גבוה. לימים אימצתי את הדרך הזו להנפת ילדים.

משה נפל בעת ששירת בסיירת שריון מערבית לביר גפגפה היא רפידים בחניון שהיה מכונה "חניון הדמים" בו כח מצרי מצויד בטנקי סטלין כבדים ואחרים תקף חניון לילה של כוחותינו. הטנקים שלנו היו AMX-13 שפגזיהם לא הצליחו לחדור את הטנקים המצריים, יחסי הכוחות היו קשים, ההפתעה גדולה היות והצבא המצרי היה בנסיגה מערבה ואיש לא חשב שיערך להתקפת נגד. בהתקפה נהרגו מספר מחיילי השריון, משה נהרג בזחלם הקשר בו ישב.

לימים כאשר שירתי בסיני הגעתי לאנדרטה שכללה את הזחל"מים שנפגעו וניסיתי לדמיין כיצד התחולל הקרב במקום. בעת פינוי סיני הועבר האנדרטה ליעד בן שמן ולאחר מספר שנים למקום הקבע שלה בצמוד לכביש 6 כך שכל העובר בכביש יכול לראות אותה.

אני זוכר היטב במלחמת ששת הימים כאשר אבי היה מגויס בסיני ואנחנו ישבנו במקלט הבית בשכון חסכון בבית וגן, עלינו יום אחד לדירה להצטייד במזון. אמי פתחה את הרדיו ואז התבשרנו כי הכותל שוחרר. אני זוכר את אימי  נשענת על הקיר, ואני זוכר זאת במדויק, ובוכה ולי כתלמיד בכתה ז' זה היה מוזר, כולם ברדיו שמחים וצוהלים על כיבוש הכותל ואת אימי בוכה. ואז אמא אמרה משפט שנחרט בי "שרק החיילים יחזרו בשלום" משפט שלכאורה לא היה קשור לדיווח ברדיו אבל בא מתוך ידיעה עמוקה וניסיון חיים של מלחמת העצמאות, אין קרבות ובטח שאין ניצחונות ללא מחיר ואמא יכולה מיידית להתמקד בעיקר, לא בכיבוש, לא בשחרור ולא בניצחון אלא במחיר. אמא בכתה ולא ידעה באותו הרגע עד כמה היא צדקה אבל זמן קצר לאחר מכן קבלנו את הבשורה הקשה על העדרו של משה ופני, הבעל של בתיה האחות של אמא מהקרב בסיני. לימים ההיעדרות הזו הסתיימה בהודעה על נפילתו בקרב חניון הדמים ליד ביר גפגפה היא רפידים.

האנדרטה המקורית בסיני

הזחל"ם של משה באנדרטה הנוכחית בצמוד לכביש 6