"לא חושב שהייתה באלפיים שנות הגולה תקופה עם כל כך הרבה סימני גאולה"

רב שלמה ריסקין ואפרת הם כמעט שמות נרדפים. ליישוב הזה הגיע הרב ריסקין מארה"ב לפני יותר מארבעים שנה, ובעקבותיו עלו הנה משפחות יהודיות רבות, כולל עשרות שהגיעו יחד איתו היישר מהקהילה בניו־יורק. כאן הוא כיהן ברבנות עד לא מכבר, ומכאן גם צמחה רשת מוסדות החינוך שלו, "אור תורה סטון". ודווקא משום שהרב ריסקין ואפרת מזוהים כל כך זה עם זה, מפתיע לגלות שהתחנה הראשונה שלו בארץ ישראל הייתה ביישוב שונה לחלוטין ובאזור אחר – הקיבוץ הדתי עין־צורים ליד קריית־מלאכי. "בית ראשון במולדת", כהגדרתה של הרבנית ויקי ריסקין.

בשבוע שעבר נסגר מעגל, כשתנועת הקיבוץ הדתי העניקה לרב שלמה ריסקין פרס מפעל חיים על תרומתו הענפה ורבת השנים ליהדות המודרנית ולציונות הדתית. הפרס ניתן ב"כנס סעד – ועידת הציונות הדתית ברוח הקיבוץ הדתי", שנערך ביום חמישי שעבר בקיבוץ סעד, בשיתוף העיתון מקור ראשון. מכיוון שנבצר מהרב ריסקין להגיע לאירוע מסיבות בריאותיות, הוענק לו הפרס בביתו באפרת, לשם עלו ובאו יוזם הכנס הרב בני לאו, מזכ"לית הקיבוץ הדתי ד"ר שרה עברון והעורך הראשי של מקור ראשון אלעד טנא.

בטקס הביתי סיפרה עברון על המפגשים הראשונים שלה עם הרב ריסקין, כשהייתה נח"לאית צעירה בקיבוץ עין־צורים ב־1982. "בשבתות הקיץ היינו באים אחר הצהריים לדשא בקיבוץ, לשמוע את השיעור שלו. כשהיינו פונים אליו להתייעץ בענייני תורה והלכה, הרב היה שואל קודם כול למה זה חשוב לנו, איך זה נוגע לנו. זה היה דבר חדש. גם המקום של הנשים בהובלה הדתית לא היה קיים לולא הרב ריסקין. אנחנו חייבים לו תודה על כל הנשים המובילות שצמחו גם אחר כך. הרב הוא חבר של כבוד בעין־צורים ובתנועה כולה".

הרב שלמה ריסקין: "היהדות היא סיפור אהבה בין בורא עולם לעם ישראל. כל האהבות הן לא קו ישר, אבל כשאני מסתכל עלינו היום – כמי שנולד בתקופת השואה, ראה את השחור, וגם טעם ניסים בחזרתנו לארץ ישראל – אני לא חושב שקשה כל כך לראות את הדברים החיוביים"

השיחה שלי עם הרב ריסקין מתקיימת יום לפני כנס סעד. על השולחן מונחת תמונתו של הרב יחד עם יהודה נוימן ז"ל, שהיה חבר קיבוץ עין־צורים במיקומו המקורי, בגוש עציון שלפני הקמת המדינה. נוימן לחם על הגנת הגוש בתש"ח, נפל בשבי הירדנים ולימים היה ממייסדי קיבוץ עין־צורים במועצה האזורית שפיר. הוא היה קיבוצניק ותלמיד חכם, בוגר ישיבת לומז'ה בפתח־תקווה שגדל להיות איש תורה ועבודה. מדי יום נהג לעבוד שמונה שעות במשק, וללמוד תורה כשמונה שעות נוספות. ההיכרות שלו עם הרב ריסקין נוצרה ב־1975, ב"כנס לביא" הראשון, שיזמה תנועת הקיבוץ הדתי. שישה רבנים מארה"ב הוזמנו לאירוע, ובהם הרב ריסקין, שהיה אז רב בית הכנסת לינקולן סקוור במנהטן.

את השבת עשה בביתם של יהודה וזהבה נוימן בעין־צורים. "ביליתי אצלו שבת בלתי נשכחת – ומוצאי שבת ארוך שבו עברתי קורס בזק בהיסטוריה ציונית מודרנית, בפרט בתולדות גוש עציון", מספר הרב ריסקין בספר זיכרונותיו המרתק "ציוני דרך" (ידיעות ספרים, 2012). "היינו כמו אחים", הוא אומר לי בהתרגשות.

בשנה ההיא, ומאז במשך שמונה שנים רצופות, הגיעה משפחת ריסקין כולה לבלות את הקיץ בעין־צורים. הרב היה קם לפנות בוקר לעבוד כמתנדב בחליבה ברפת, ובשאר שעות היום למד תורה, כתב ומסר שיעורים לחברי הקיבוץ. "לא היה אז רב לעין־צורים", מספרת רעייתו. "הרב חיים דרוקמן היה הפוסק והמחתן של חברי הקיבוץ, אבל לא היה להם רב שגר במקום". "הרבה יותר ממה שאני נתתי לקיבוץ, הקיבוץ נתן לי", מוסיף הרב ריסקין.

ובכל זאת, ולמרות התוכניות לעלות ארצה, השתקעות בקיבוץ לא עמדה על הפרק. "בשביל הרב זה היה נוח ונעים להיות שם – לשבת בחוץ וללמוד, לענות לשאלות וללכת לבריכה לשחות", נזכרת הרבנית. "האנשים בעין־צורים הם טובים ומקסימים ואידיאליסטים, והיו לנו שם הרבה קשרים טובים. אבל אחרי שנתיים כיבדו אותנו להשתתף באספת חברים שהתקיימה במוצאי שבת בחדר האוכל, ואנחנו ישבנו שם ושמענו דיונים – האם אפשר לתת לילד פלוני ללמוד שיעורים בפסנתר, והאם להרשות לילדה אחרת ללמוד באוניברסיטה. את זה לא יכולנו לשאת. אמרתי: אם ילד רוצה ללמוד נגינה, שילמד. איך ייתכן שכולם יחליטו אם הילד שלנו יקבל שיעורים בפסנתר? זה לא התאים לנו".

אחת מתכונות האופי של בעלה, היא מציינת, היא עצמאות מחשבתית. לכן סירב למשל לתפקיד בכיר שהוצע לו בארה"ב עוד קודם לכן. "כשהיינו עדיין בניו־יורק, חיפשו נשיא לישיבה יוניברסיטי, ולחצו על הרב לקבל את התפקיד. הבטיחו לו כל מיני הבטחות, אבל אני אמרתי לו: למוסד הזה יש ועד מנהל, שחלק מהחברים יושבים בו כבר עשרים ושלושים שנה. הם רוצים להמשיך בדרך שלהם, אלה לא האנשים שלך, אתה לא בחרת אותם, ואתה תהיה כבול כשתנסה לקדם את הרעיונות שלך. לא תוכל לעשות מה שאתה רוצה עם חברי ועד שהיו שם עשרות שנים לפניך.

"הרב הוא אדם מיוחד ועצמאי. יש לו חלומות, והוא חיפש אנשים שיצטרפו אליו כדי שיוכל להגשים אותם. אי אפשר היה לעשות את זה עם זקנים מהדור הקודם".

הבירוקרטיה עליי

בימיו בעין־צורים מצא הרב ריסקין את השותף להגשמת חלומותיו: משה מושקוביץ ("מושקו") ממשואות־יצחק, ראש המועצה האזורית שפיר וממחדשי היישוב היהודי בגוש עציון לאחר מלחמת ששת הימים. מושקו, שהיה בין שומעי שיעוריו של הרב ריסקין בקיבוץ, לקח אותו באחד הימים לגבעה שוממה בגוש וסיפר לו על עיר שהוא רוצה להקים לעולים חדשים. הוא הציע לרב ריסקין שותפות: אתה תאתר בארה"ב עולים שיבואו לעיר החדשה, ואני אדאג לבירוקרטיה. מושקו אף חזה שתוך זמן קצר העיר תקום, הוא עצמו יעמוד בראשה, והרב ריסקין יוכתר כרבה. "לחצנו ידיים והתפללתי על הגבעה מנחה", כותב הרב ריסקין בספרו. "האמנתי שזה יכול לקרות. חלום העלייה שלי קם לתחייה".

משפחת ריסקין התיישבה באפרת מיד בהקמת היישוב, בקיץ 1983. במהלך השנים היה הרב שותף למאבקים למען הרחבת העיר, ואף נעצר בהפגנות שליוו את הקמת השכונות בגבעת התמר ובגבעת הדגן. היום אפרת משתרעת על יותר מ־6,000 דונם ומתגוררים בה יותר מ־13 אלף תושבים, ובהם גם ארבעת ילדיהם של בני הזוג ריסקין ורבים מנכדיהם וניניהם. לפני ארבע שנים, כשהרב ריסקין הגיע לגבורות, הוחלט לקרוא לכבודו את הטיילת החדשה הצופה אל ההרודיון, בית־לחם ובריכות שלמה – "טיילת שלמה". "בחלומותיי הגדולים לא חשבתי שאפרת תהיה מה שהיא עכשיו", הוא אומר. "זה הרבה בזכות יהודה נוימן, השדכן שהפגיש אותי עם מושקו, שאפרת הייתה החלום שלו".

להמשך הכתבה