העבדות המודרנית
|
(165) בתחילה היו עבדים, מילולית, אנשים שהיו רכושם של אנשים אחרים. קניין מלא לגופם, ממונם, כוח עבודתם וגם פרי בטנם. בהמשך התפתחה הצוויליזיציה וקבעה שאנשים אינם למכירה ואין אדם הרשאי לקנות אדם אחר. כלומר אדם אינו יכול לקנות את גופו של אדם אחר אבל יכול לקנות את כישוריו. מלכי צרפת קנו את כישוריהם של משוררים וציירים ומלכי אוסטריה והונגריה קנו את כישוריהם של מוזיקאים. האדם היה בבעלות מלאה על גופו אבל כדי לקיים את גופו היה עליו להשתכר וזאת עשה באמצעות מכירת כישוריו. אנשים אחרים התפרנסו ממכירת מוצרים אשר ייצרו בכוח יכולתם, נגרים מכרו רהיטים ונפחים כלי מתכת.
העסקת העובד עד קצה כוחו הפיזי התקיימה עד למהפכה התעשייתית. המהפכה, אשר מצד אחד הביאה לשכלול הייצור באמצעות מכונות והעמסת הכוח הפיזי הנדרש לייצור על מכונות ומן הצד השני להתפתחות בתנאי העבודה של העובדים ובהתחלתן של התארגנויות שדאגו לרווחתם הפיזית של העובדים.
העולם המודרני גאה על כך שאינו משתמש בעבדות כדי להשיג מוצרים ושירותים ומתנשא בצדק על תרבויות נחשלות שעדיין נוהגות כך. לצד היתרון הברור שבדמוקרטיות המודרניות אשר, בין השאר, מקדשות את חופש האדם בבחירת עיסוקו ודרך ההתפרנסות שלו ולצד האפשריות שמדינות המערב מציעות לאזרחיהן לצאת ממעגל העבודה של הוריהם ולהתקדם בסולם החברתי, העולם המערבי בלי לשים לב מייצר עבדות חדשה שאני מכנה העבדות המודרנית שהפער בינה לבין העבדות המקורית אינו רב. אומנם מדובר על דפוסי שעבוד שונים לחלוטין ואין בהם קניית בעלות ושלילת חופש במובן הרגיל, אבל כפי שאראה בדוגמאות החופש המוקנה לעובדים הוא רק לכאורה והם הופכים למחויבים ברמה טוטאלית כמעט למקום עבודתם.
בנייר זה אנסה להביא מספר דוגמאות המראות כיצד תאגידי ענק ומדינות המערב יצרו ויוצרים מצב בו דרך ההעסקה הנורמטיבית במאה העשרים ואחת היא דרך שמשעבדת בפועל את זמנו, כוחו ומרצו של העובד למקום עבודתו.
מדינת ישראל כמדינות מתקדמות אחרות יצרה חוקי עבודה שנועדו לשמור על זכויותיו של העובד. ביניהן, זכותו להשתכר בצורה הוגנת ובשמירה על בריאותו הפיזית והנפשית במהלך עבודתו. החוק קובע את מספר השעות המכסימלי שמעסיק רשאי להעסיק עובד בשבוע, מקנה לעובד ימי חופשה, יום שבתון למנוחה, הזכות להעדר ממקום עבודתו בתשלום בגין מחלה ועוד. לצד תנאים אלה המדינה מקיימת מערכת שלמה של חוקים ותקנות שנועדו בקריצת עין לרוקן מתוכן את מערכת החוקים הרשמית ובפועל – להתעלם מהם.
כדוגמא ראשונה אשתמש ברעיון של העסקת עובדי קבלן שהוא פרי יצירה "מקורי" של מדינת ישראל ומשרד האוצר ומטרתו להמשיך לקיים את השירותים שהמדינה צריכה לספק לאזרחיה אבל לא באמצעות עובדים שהיא מעסיקה. עד לפני מספר שנים היה נהוג שמעסיק בין אם הוא פרטי או ציבורי שנדרש לספק מוצרים או שירותים שוכר עובדים לשם ביצוע העבודה. במדינה מודרנית, כפי שראינו, המעסיק מחויב לקיים את חוקי המדינה שנועדו, בין היתר לשמור על רווחתו של העובד, לשמור על בריאותו ולקיים מערכת הוגנת של יחסי עבודה. מה בעצם הוביל את המדינה למצב בו היא פועלת בצורה כוחנית ומצמצמת את כוח האדם שלה ומעבירה את פעילותה לחברות כוח אדם חיצוניות למה שמכונה "עובדי קבלן"?
האם השירות שמספקים עובדי הקבלן איכותי יותר? מן הסתם לא! היות ואותו שירות סופק על ידי עובדים מיומנים וותיקים אשר למדו את מלאכתם ומבצעים אותה היטב, לעתים את השרות מספקים אותם עובדים שעברו מסטאטוס של עובדי הארגון לסטאטוס של עובדי חברת כוח האדם. האם השירות החדש זול יותר כספית למדינה? מי שמכיר את השיטה בה חברות הקבלן פועלות יודע, שלצד השכר שהן משלמות לעובדיהן יש להן עלויות הנובעות מתקורה ניהולית טבעית וכמובן גם צורך ברווח עסקי שאלמלא כן לא היו מתקיימות. כלומר, עלות העבודה דרך עובדי קבלן ברוב המקרים גבוהה יותר מעלות העסקת עובדים בצורה ישירה. מה אם כן גרם למדינה ולתאגידים גדולים אחרים להקטין את כוח האדם שלהן ולהפעילו במסגרת חברות חיצוניות? הטענה המרכזית הנשמעת מתייחסת לרצונה של המדינה להשתחרר מתלות בעובדיה. כלומר להיות מסוגלת לספק את השירות או המוצר אבל ללא תלות בעובדים האחראים על אספקת השירות. הרעיון נשמע טוב, ליהנות מכל העולמות, להמשיך לספק את השירות אבל לאפשר חוסר תלות למעסיק בעובד. אלא שחוסר התלות של המעביד בעובדיו מצמצם את כוחו של העובד ומאפשר למעביד להרע את תנאיו. לדוגמא: בתחום המחשבים שאותו אני מכיר, הוצאת עבודות מעובדי הארגון (עובדי מדינה או עובדי תאגידים גדולים) והעברתן לעובדי חברות קבלן – מיקור חוץ ("Outsourcing" בלעז) הינה אשליה של חוסר תלות. במרבית המקרים הגורם הזוכה באספקת השירות יוצר תלות גדולה וארוכת טווח בו ובעובדיו, בעלויות רבות יותר בסדרי גודל לעומת אותו פרויקט אם היה מבוצע על ידי עובדי הארגון. בנוסף לא קיימת כמעט יכולת להתנתק ממנו או משירותיו. מוכרים פרויקטים רבים שהמדינה חתמה על חוזה של שלוש שנים אך השאירה את עובדי הקבלן למשך שנים רבות נוספות, לעתים עשר ויותר, כי הבינה שאין כל אפשרות מעשית "לקפץ" בין נותן שירות אחד למשנהו ולממש את "היתרונות" של חוסר תלות. בפועל, המדינה החליפה את תלותה בעובדיה שלה בתלות חזקה הרבה יותר בעובדי חברות חיצוניות ובעלויות גבוהות הרבה יותר.
הנפגע העיקרי ממהלך זה הוא העובד אשר עבודתו נלקחה. יתכן שהוא איבד את מקור פרנסתו ויתכן שהוא נדרש לבצע עבודה שאליה הוא פחות מוכשר או פחות מיומן בביצועה. המדינה, כאמור, לא יצאה נשכרת וגם מקבלי השירות, קרי אזרחי המדינה, במרבית המקרים – נפגעים. המדינה או תאגידי ענק לעולם לא יביאו בחשבון את העלויות האמיתיות של הקמת פרויקטים שנעשים במיקור חוץ. יתכן שאם הייתה נכונות בקרב המדינה או התאגידים הגדולים לשלם סכומים דומים או נמוכים אף יותר לעובדיה הייתה מקבלת עבודה איכותית יותר וללא כל בעיות ביחסי עבודה.
ומה קורה באותן חברות פרטיות או חברות קבלן, האם שם מצאו את הפטנט כיצד לקבל עבודה איכותית בתשלום מזערי תוך שמירה על רווחתו של העובד בהן? מסתבר שלא. אין כאן מעשה קסמים. חברות הקבלן, כדי להתקיים, נאלצות לצמצם בעלויות שלהן ומה שחלקן עושות זה לפגוע בתנאי ההעסקה של עובדיהן. ידועים המקרים בהם חברות כ"א לשירותי ניקיון, שמירה וכו' הואשמו באי תשלום שכר מינימום לעובדיהן. ידועים מקרים בהם המעסיקים, כולל המדינה, חתמו על מכרזים של זכיינים אשר מעצם תנאי המכרז ברור שחברת כ"א לא תוכל לשלם לעובדיה את השכר הראוי ואף כזה המעוגן בחוק שכר מינימום. המדינה משחקת בתפקיד "ראש קטן", היא אינה פוגעת בחוק העבודה באופן ישיר כי העובדים אינם שלה והמדינה עוצמת עיין ואף משתפת פעולה עם עבירה על חוקי העבודה כאשר הם נעשים על ידי עובדי קבלן. המדינה שהיא הגוף שאחראי לפיקוח ושמירה על החוק הופכת למסייעת לגופים פרטיים לעבור עליו.
גם החוק החדש שנועד להגן על עובדי קבלן לא משנה מהותית את התמונה. אומנם החברות מחויבות להפקיד סכומים בגין פנסיה לעובדיהם אבל עדיין זכות ההתארגנות אינה מוקנית להם כמו לעובדים בהרבה חברות פרטיות. בהיות העובדים בעיקר כוח עבודה כי החוזה שנחתם בין החברות למעבידים שוכרי כ"א מספק אותם ככאלה. הדרישות מהם בדרך כלל גבוהות יותר, הלחץ שהם עובדים בו רב יותר וחרב הפיטורין מרחפת ביתר שאת מעל ראשם. האין זו עבדות מודרנית?
דוגמא נוספת מתייחסת לחברות היי – טק המעסיקות את עובדיהן שעות רבות הרבה מעבר למותר בחוק והופכות את עובדיהן לעובדים בדפוסים של מחויבות כמעט טוטאלית. הפעם מדובר בסוג אחר של דפוסי עבדות, עבדות בכלוב של זהב. חברות היי – טק נותנות לעובדים תנאים טובים ואף משכורות גבוהות אך בתמורה הן דורשות מעובדיהן התחייבות כמעט טוטאלית למקום העבודה. ההתחייבות הזו נוגעת בתחומים רבים, החל מהיקף שעות עבודה יומי גדול ביותר, עבודה עד שעות מאוחרות בלילה וגם כאשר העובד מגיעה סוף סוף לביתו הוא מצופה להתחבר למקום עבודתו דרך המחשב ולהשקיע מספר שעות נוסף. בין אם העבודה היא תכנות או מענה לדוא"לים או כל פעילות אחרת, יש בה משום השתעבדות למקום העבודה. עובדי חברות היי – טק אינם מתלוננים ולא תשמעו אותם במאבקים חברתיים היות ושכרם גבוה, תנאי העבודה הנלווים טובים והסיפורים על כלי הרכב ושאר הירקות המוענקים להם תופסים את עיקר הכותרות. בדיקה מעמיקה יותר תגלה שעלות שכרם אינה כה גבוהה בהתייחס להיקף שעות העבודה הנדרש מהם, שלא לדבר על מחויבות טוטאלית לזמינות ביום ובלילה, בחופשות ובסופי שבוע וגם בחגים. בהעדר קביעות או מחויבות של הארגון אליהם, עובדים אלה ימצאו עצמם מחוץ למקום העבודה רק בגלל שהמנייה של הארגון הנסחרת בנאסד"ק בבורסה האמריקאית ירדה בכמה אחוזים. מסתבר שהמחויבות היא חיה חד כיוונית, מהעובד לארגון אבל לא להיפך.
בשם הקידמה ארגונים מפעילים לחצים על עובדיהן בכל שעות היום במהלך עבודתם. העבודה עצמה נמדדת ומשוקללת בפרמטרים רבים של יעילות. ארגונים קובעים תקנים של יעילות "סבירה" לתפוקות עבודה מסוימות והעובדים נדרשים לעמוד בהם בכל עת. אי עמידה בתקנים מובילה ענישה מיידית כמו פגיעה בשכר, הימנעות מקידום, "שיחה אישית" עם הממונה ועוד ועוד. למען הסר ספק, אני חושב ומאמין, שעובד הבא לעבודתו בא כדי לעבוד ולספק תוצרת. העובד מקבל שכר ועליו "לספק את הסחורה". לצד הגיון בריא זה יש לזכור שמדובר בבני אדם ולא במכונות. יש לעודד ולטפח את העובד לקיים את דרישות העבודה ואף לתגמל אותו על כך אבל מכאן ועד הפיכת העובד לרכוש מקום העבודה המרחק עדיין רב. כמו בדברים רבים אחרים, המידתיות היא הקובעת האם יחסי העבודה הם יחסי עבדות או יחסי תוצרת / תמורה ראויים.
