ילדות בצל השואה

היו לילות בהן היו צרחותיו של אבי קורעות את החושך. הייתי מתעוררת באחת, קפואה, לא מעיזה להזיז איבר, מנסה להיות לא מורגשת, לא להיות, לא להרגיש דבר. נשימותיה של אחותי הקטנה, העידו שאף היא ערה ואינה מעיזה לזוז ממקומה. בדממה מוחלטת היינו שומעות את  קולה המהוסה של אימי, מנסה להרגיע, מלחש דברים אשר את תוכנם לא הצלחנו לשמוע, ומיד אחר כך, בתוך השקט שנוצר היינו נרדמות שוב.

היו לילות גרועים יותר, בהם לאחר צעקותיו של אבי היו נשמעות צרחותיה של אימי, בבהלה, ואז היה נשמע בכייה, בכי היוצא ממקום אחר, עמוק יותר, והקול המנסה להרגיע, בלחש, בהתנצלות, היה קולו של אבי. בלילות אלו הייתי שוכבת עוד שעה ארוכה במיטתי מנסה לא לחשוב, להתנקות, לחשוב על דברים טובים, שקרו, שיקרו, ואז לאחר זמן הנראה כנצח הייתה מגיעה השינה.

בבקרים, כשהייתי מתעוררת, בנים לא נים, בשנייה שלפני הערות המוחלטת, היה עובר בזיכרוני מעשה ליל אמש, מנותק, לא ברור, לא נתפס במציאות בה האור קיים, בה השמש חודרת מהחלון לחדרי וציוצי הציפורים חודרות להכרתי. עיניה האדומות של אימי ופרצופו החיוור של אבי, שאינו מביט בנו בעיניו הכחולות, הגדולות, כפי שרגיל היה, אלא נועץ מבטיו ברצפה, היו הזכר היחיד למהומה שהתרחשה בלילה בבית, ולא רק בדמיוני. 

לא דיברו איתנו על שקרה את אבי שם, בשואה. לא ידענו דבר. לא שאסרו עלינו אי פעם לשאול, אך באינסטינקט ההישרדותי של ילדים, הפוחדים שעולמם ייפול באם יעזו להפר את האיזון העדין של הקיים, רעוע ככל שיהיה, שתקנו. בינינו לבין עצמנו, הבנות, לא חילקנו את שקרה, חששנו שבאם נדבר על כך הדבר יהפוך לאמת וישכון קבע בביתנו, ובאם נתמיד בשתיקה הרע ייעלם, יהפוך לחלום בלהות המתרחש רק בלילה, עד שבא האור ומגרשו, קורה רק בדמיון, בגבול הדק שבין המציאות והחלום.

כאשר בגרתי ילדותי הפכה לזיכרון רחוק. רגשות נוגדים היו עולים בי בכל פעם שהייתי מנסה להיזכר, לשחזר. הייתה קיימת הכמיהה החזקה לתמימות ולביטחון, לתחושת הילדות המלווה אותנו, ומיד אחריה היה עולה הפחד, פחד מפני הלא מובן, הלא ידוע, הלא ברור.

צללים ורוחות מילאו את ימי ילדותי. היה מקבץ הנדבות קטוע הרגל, אשר קבע את משכנו הנייד ממש מול ביתי. כאשר היה מגיע, היה פורס את שמיכתו המלוכלכת על רצפת הרחוב, ועליה מניח רדיו ענק שהשמיע מוזיקה שהרעידה את הרחוב כולו. היינו יושבים, הוא ואני, על השמיכה, ובעוד העוברים והשבים היו זורקים את כספם לתוך הספל המונח בחיקו, היה הוא מספר לי את סיפורי ילדותו, על הפרטיזנים והלחימה ביערות, על בריחות ורדיפות, רעב וצמא, אומץ ופחד. כך היינו מבלים לנו עד אשר היה יורד לו הערב, אז היינו מקפלים ביחד את השמיכה ונפרדים עד לפעם הבאה שיגיע. השעות אותן ביליתי בחברתו היו שעות יקרות לי, והייתי מצפה להן בקוצר רוח.

 זה התחיל ככל הימים, סתם יום. שבתי מבית הספר, ילדה בכיתה ב' עם ילקוט על הגב  והתיישבתי לידו. הסיפורים כמו תמיד היו מרתקים, הוא סיפר וסיפר ללא הפסקה ואני הפלגתי לי עם דמיוני, מאושרת, חיה בעולם אותו בנה ביד נאמנה וביכולת סיפורית מדהימה. לא שמנו לב כיצד ירד החושך סביבנו, כשלפתע הרגשתי במבט נוקב נעוץ בפני. הרמתי את עיני מתוך הסיפור ולפני ראיתי את אבי רועד כולו. הוא התכופף לעברי, הושיט את ידו הימנית, ובפעם הראשונה בחיי קיבלתי סטירה. קמתי על רגלי, מתנודדת קמעה. בשארית כוחותיי התאפקתי שלא לבכות. ייצבתי עצמי ובצעד רועד הלכתי הביתה. אבי נכנס אחרי. מעולם לא ראיתיו כועס כל כך. מעולם לא ראיתיו רועד, מעולם לא איבד שליטה. הוא צעק וצרח על אימי בשפה שלא הבנתי, והיא התבונה בי במבט רושף, וניסתה להרגיע אותו באותה שפה שונה ומוזרה. הלכתי אל מיטתי ותוך כדי בכי, בלי לפשוט כלל את הבגדים מעלי נרדמתי. ידעתי שעשיתי דבר שלא יעשה, דבר נורא, אך לא הבנתי מהו ולא העזתי לשאול איש על כך. מאותו יום ואילך לא העזתי יותר להתקרב אל מקבץ הנדבות קטוע הרגל. הייתי עושה עיקוף ברחוב, חוצה גדרות וחצרות, עוברת לידו בריצה, וכאשר נתקלתי בו בטעות הייתי מסיתה מבטי לצד השני. התביישתי.

בבית הספר בו למדתי היו ילדים רבים המכונים כיום ילדי הדור השני. את טכסי יום השואה העברנו כולנו ללא הפן האישי. השואה בה נרצחו ששה מליון אנשים מבני עמנו ובתוכם מליון ילדים, נגעה לכולנו בעמקי נשמותינו. סיפורי אנה פרנק, קצטניק ואחרים, עליהם גדלנו וחונכנו בבית הספר ובתנועה, עיצבו את אישיותנו ואת יחסינו לעם ולמולדת. לא העזנו לחשוב על הקשר שלנו או של הורינו לזוועות שפקדו את העם היהודי במלחמה. 

רוזה ואני היינו בלתי נפרדות. את רוב תקופת בית הספר היסודי ביליתי בחברתה. הייתי בוהה שעות בפניה היפות, בעיניה הענקיות והשחורות. גופה היה קטנטן ושיער שחור ארוך וחלק כיסה מחצית מפניה. חיוך קבוע היה משוך על שפתותיה, חיוך שלא השפיע אף לא במעט על העצבות בעיניים.

רוזה ואני אהבנו להיות ביחד. צמד חמד קראו לנו כולם. לכל מקום הלכנו שלובות זרוע, לא נפרדות.  מקום המשחק הקבוע שלנו היה הרחוב. בימים גשומים היינו הולכות לשחק בביתי, אף פעם לא הלכנו אל ביתה.   

הוריה של רוזה והורי היו מכרים. הם היו זוג מוזר. כאשר עברו ברחוב היו כל העיניים מופנות לעברם. הוא היה גבר נמוך קומה, זקן, בעל עיניים טובות, והיא הייתה אישה גדולת מימדים, באמצע שנותיה, בולטת כמו טווס ענקי בצבעי בגדיה העזים, ובכובעיה הצבעוניים רחבי השוליים אשר היו נישאים בגאון על ראשה, "מסכנה" היו אומרים עליה הורי כאשר חשבו שאנו, הילדים,  איננו שומעים.

זה קרה ביום חורף אחד. הגענו כרגיל אל ביתי וגיליתי שהמפתח אבד. "רוזה, הולכים אלייך" פסקתי. היה רגע ארוך של היסוס מצידה שבסופו התחלנו ללכת לביתה. רוזה הלכה לאט, הרוח טפחה על פנינו ואני זירזתי אותה שוב ושוב. הגענו. רוזה פתחה את הדלת ונכנסנו. שקט שרר בכל, שקט שלא היה מוכר לי, שקט מחריש אוזניים. החדר היה מבולגן כמו לאחר סופת טייפון, הבגדים הצבעוניים היו פזורים בכל מקום. במרפסת ישבה דמות ענקית לבושה במחוך בלבד על גופה. מחוך וורוד מצועצע. רוזה רצה אליה, "אמא" התחננה, "תלבשי משהו", אך אמה אפילו לא

הסיתה את מבטה. ניסיתי להסתכל למקום בו עיניה היו נעוצות, אך לא היה שם דבר, קיר. רוזה התרוצצה בחדר אנה ואנה, מצאה שמיכה מתחת לבגדים הפזורים ושמה על כתפיה של אמה, לכסותה. האם, בתנועת יד זריזה אחת הורידה את השמיכה וזו נפלה לה על הרצפה.

לא הוצאנו הגה מפינו, לא הבטנו זו על זו. יצאנו יחד לחדר המדרגות ויישבנו לנו שם מחובקות. "מסכנה, משם" שמעתי את רוזה מסבירה בלחש, מנסה להתנצל.

אף פעם לא הזכרנו אף לא ברמז את אשר התרחש בביתה של רוזה. לא סיפרתי לאיש. פחדתי.  היה זה סוד עצום וגדול שישב על חזי בכל פעם שהתבוננתי ברוזה, סוד שעטף אותי ואת חברותנו, סוד שגדל לממדים מפלצתיים והכריע את אהבתנו.   

הרצון להגן עלי כילדה, שלא אדע, שלא אחווה, שאחיה כילדה ללא הזוועות אשר עברו הם, שם, הפכו אותי לחסרת הגנה. המצב שבו לא ידעתי מה מותר ומה אסור, מה יוציא את השדים ממקום מחבואם ומה יגרום להם להיעלם שוב, גרם לי להפוך ולהיות ילדה בלתי נראית, שותקת, לא מדברת, לא משתפת.  נשארתי להתמודד עם פחדי הגדלים והולכים ללא סביבה מבוגרת תומכת. 

גדלתי והפכתי לאם.

הוצאתי את כל השלדים מהארונות, ניערתי, הורדתי מהם את האבק, ושמתי אותם במקום שבו כל אחד יוכל לראות. בביתי לא קיים דבר עליו אסור לדבר, אין מפלצות מתחת למיטות, אין צללים על הקירות ואין רוחות רפאים המטיילות בבית, בחשכת הליל.

בתי הבכורה הגיעה לגיל 12, ולצורך עבודת השורשים המסורתית פנתה לאבי. בביטחון שמצוי רק אצל מי שגדל באור נשאלו השאלות שאנו מעולם לא העזנו לשאול. להפתעתנו הסכר נפרץ, ומעיין של סיפורים החל לנבוע ממקום שהיה סגור במשך כחמישים שנה. השדים החלו לצאת מהבקבוק. מאותו רגע מותר היה לשאול, מאותו רגע רצוי היה לשאול, שם וכאן החלו להתערבב והילדות שלנו צפה ועלתה בשנית, הפעם בהבנה.

ב 2 לחודש ספטמבר בשנת 1939 הגיעה המלחמה לעיירתו השלווה של אבי שעל גדות הנהר נארב. ביום אחד הפך אבי מילד תפנוקים לפליט. במשך כשנה שלמה עד אשר נתפסו, נדדו הוא ומשפחתו בדרכים במנוסה מהחיילים הגרמנים וקיבצו נדבות. כאשר שמעתי תיאור זה של תחילת חייהם כפליטים נזכרתי בסטירה ההיא, הראשונה שחטפתי בחיי, אך הפעם חשתי את הצריבה לא על לחיי כי אם על ליבי, הבנתי את התנהגות אבי כאשר ראה את בתו יושבת לה בקרן רחוב ומקבצת נדבות, הבנתי את הסערה שתמונה זו חוללה בנפשו וצר היה לי עליו.

שנים עברו עד שהעזתי לשאול שאלות על אמה של רוזה חברתי.

לאחר שהנאצים הפרידו בין אמה של רוזה לבין בעלה, גילתה האם שהיא הרה. ובתוך תופת המחנות ילדה את בתה רות. בזכות תינוקת זו וביחד איתה היא שרדה במחנות ריכוז שונים וכאשר תמה המלחמה היא פגשה שוב את בעלה. לנס כזה לא פיללה, ושימחת הפגישה הייתה רבה. יחד עלו הם על הרכבת לחזור לעיר הולדתם. ברכבת ירו הפולנים בראש הבעל ואמה של רוזה בראותה זאת יצאה מדעתה במובן העמוק של הביטוי. במחנות בדרך לארץ היא לא הייתה מסוגלת להמשיך ולטפל בעצמה ובבתה. אחד מפליטי השואה אשר שהה באותו מחנה לקח את הילדה לטיפולו וכשהאם התאוששה קצת הוא נישא לה. כאן בארץ נולדה להם בתם רוזה, והאם הצליחה לתפקד חלקית בין התנתקות אחת לשניה. כך מצאתי אותה בביתה באותו היום, עירומה, מנותקת, נמצאת שם בתופת.      

והלילות. שנים הדחקתי את הלילות, הלילות ללא שינה, הלילות המפחידים עם הצעקות והבכי הנשמעים בחדר מעבר לקיר, עד שגם תעלומה זו באה על פתרונה.  

באינתיפאדה האחרונה היה ביתי למטרה נייחת לירי מבית לחם. בלילות היינו שומעים את רעש המטוסים והפיצוצים. בבוקר אחד לאחר לילה ללא שינה כשדיברתי עם אבי על לילותיי האחרונים  הסתבר לי פשרן של אותן צרחות ובכי ששמעתי בלילות בילדותי.

חלק גדול מתקופת המלחמה בילה אבי במנוסה. בשנים הטובות מאז שבגר והפך לאב, כאן בארץ, הוא מסוגל להעביר ימים שלמים מבלי לחשוב על שם, אך כאשר מגיע הלילה החושך יורד על העולם אבי עדיין חוזר לאחור אל הזמנים ההם. בלילות, בשנתו, הנאצים רודפים אותו, עם רובים ואלות, מנסים לתפסו, והוא בורח, רץ וצורח. בחלק מהלילות נמאס לו לברוח, ובתחושת די, מה שיהיה יהיה, הוא הופך פניו לאחור ונלחם בם בכל כוחו. אלו הלילות בהם אימי פורצת בבכי מעוצמת המכות שהיא מקבלת עד אשר היא מצליחה להעירו ולהוכיח שאינה קצין גרמני.     

אנו מגדלים את ילדי הדור השלישי בפתיחות, בביטחון. אנו מבקשים מהם לחוש. ללכת ולבקר במחנות ההשמדה, להזדהות, להיות קרובים ככל האפשר למאורעות שקרו. להבין שאי אפשר להבין, להסיק את המסקנות המתבקשות, ולהמשיך הלאה.

השואה שקרתה לעם ישראל מלווה אותנו דור אחר דור. אנו בני הדור השני מגדלים את ילדי הדור השלישי. אנו מטביעים בהם את זיכרון השואה כחלק מההיסטוריה היהודית, והם מעבירים זאת לבניהם וכך לאורך הדורות. 

ובניסוחו של חיים גורי "את השעה ההיא הוריש לצאצאיו, הם נולדים ומאכלת בלבם"